ארכיון חודשי: נובמבר 2004

קופסאות

קופסאות

 

תיבות וקופסאות,

קופסאות ותיבות,

גדולות וקטנות

את העיר יוצרות.

 

לא תיבות מעוטרות,

לא קופסאות כחולות,

לא קופסאות תכשיטים

או אריזות של ממתקים.

 

העיר ללא הפסקה

נבנית,

גדלה ומתהווה

מקופסאות נעליים,

מארגזי שימורים,

מתיבות פנדורה

וקופסאות של גפרורים.

 

כל בניין – קופסת בטון קפואה, גדולה,

צמודה לקרקע ולמה שלידה,

משיקה, עוקצת  ואולי גם נושקת

לתיבה שכנה דוממת.

 

על פתחיה הנעולים

מוצמדים מחסומים וסורגים.

קווי ברזל ישרים,

צבעוניים וגם שחורים.

 

כמו כלובים או אריזות

הכולאים נשמות חופשיות,

של תושבים עייפים מריצות,

מצעקות וחבטות מיותרות.

 

ארגזי המזגנים –

מזמזמים ומטרטרים,

מטפסים על הקירות

כעלוקות אפרפרות.

 

לצינון או לחימום,

לאפשר את האיטום,

להעמיק את החתך

שבין הרחוב והאזרח.

 

הכל מוגף הכל נחסם,

הכל נעול הכל נבלם,

החוץ בחוץ, הפנים בפנים,

כך אין שכונה ואין שכנים.

 

קירות ארגזים מעוטרים

בקמטים וחריצים עמוקים,

מעידים על שנים

של עודף עומסים, עודף סיפורים.

 

ובפתחים של הבתים,

מציצות לרחובות

כמתחברות אל העולם,

שורות שורות,

של עוד תיבות,

כמספר הדירות.

 

תיבות דואר קטנות –

קורצות בביישנות לרחוב

כמבקשות טובות

מרחוק או מקרוב.

 

הן מחברות את התושב,

הכלוא כך בתיבה,

עם העולם או עם שכניו

ומספקות לו קצת תקווה.

 

בתוך תיבת הדואר

יש לעיתים מעטפה

עם קבלה, דרישה,

או מכתב של אהבה,

צו למילואים,

הודעה על חבילה.

 

האם מתוך תיבת הדואר

תבוא אלינו הגאולה?

לתוכה, לתוכנה גם היוהרה,

מביטים בחרדה.

 

האם בתוך המעטפה

ארוזה אפשרות

לחיים, לאמונה,

לפריחה, לזהות?

 

האם זו תיבת קסמים,

או אולי, קופסת בשמים,

שמפתה את התושבים

על ידי ריחות וכישופים?

 

אם נרצה אז לשנות,

ללכת למקום אחר,

ניקח תיבה או מזוודה,

נכניס בה כמה שיותר.

 

ואז נמצא תיבה אחרת

ונבנה גם בה מקום…

או שמא לא,

ניקח רק צרור דברים

ונחייה את החלום לעולמים.

כיכר רבין – הצעה לכיכר אינטימית

(פורסם לראשונה בתאריך: 27.8.2001 באתר Archijob)

 

לפני יותר מחמש שנים העם אימץ את כיכר מלכי ישראל והביא לשינוי שמה לכיכר יצחק רבין. הוא עשה זאת לבדו, בספונטניות סוחפת. ראש העירייה ומועצת העיר רק הטביעו חותם רשמי על החלטה שכבר נעשתה למעשה. ילדים וילדות, נערים ונערות הם שהחליטו על השינוי באופן טבעי, תת-הכרתי וכל כך דמוקרטי.

 

את הרגשת הבקע והתהום שנפערה מתחת לרגלינו לאחר רצח ראש הממשלה, לא יוכלו שום כיכר, שכונה או רחוב למתן ולעדן. אבל את כיכר יצחק רבין נוכל לשפר על ידי עיצובה במגוון הכלים הארכיטקטוניים העומדים לרשותנו. בעזרת השפה האדריכלית והמילון התלת-מיימדי אפשרי להפוך את הכיכר לנווה מדבר תרבותי שבו יתחולל רנסנס אורבני. זהו המקום החשוב ביותר בהתהוות המרקם האורבני החי והכיכר צריכה להיות מתוכננת באופן פרופורציוני למספר המשתמשים המתוכנן בעת שיגרה ובעת התרחשות אירועים חד-פעמיים. הכיכר חייבת לשדר רעיון, לשקף את צרכי הציבור ואת השאיפות האקספרסיביות שלו. זהו מקום עם נוכחות המסוגל לשנות את נקודת מרכז הכובד התרבותית האורבנית של העיר או להתחבר למרכז כובד אחר קיים. אזרחי ישראל, ובהם תושבי תל אביב, רוצים כיכר שתשדר תחושה של שלום ודמוקרטיה, של קווים עדינים, של אחדות וחירות – של נפחים מקשרים. כיכר של אהבה ותמיכה – של מעברים מתאחדים, מתעגלים ומשלימים. ובעיקר כיכר של ילדים שיכולים לשחק בביטחון, להביע את רגשותיהם בחופשיות טבעית, לגלות את הנסתר ולכסות את הגלוי בעת הצורך, לשמוע קול ציפורים, לגעת באדמה, להריח פרחים ואולי גם לשמוע את קול המים הזורמים.

מקום הניתן לתפיסה

הכיכר צריכה להיות נקודה מרכזית, סוג של מגנט שמושך אליו אנשים ולאחר מכן מאפשר להם להמשיך ולעזוב בדרך אחרת. גיאומטריה שנחרטת בזיכרון, ברורה, החלטית, מובילה את המשתמשים ונותנת להם את האפשרות לבחור בציר המשכי אחד ואולי אפילו תוביל את הולך הרגל לכיכר אחרת בצירים אחרים. הכיכר צריכה גם למצוא נקודות ציון או נקודות חיבור אחרות שיקשרו בין אלמנטים דומיננטיים עכשוויים ועתידיים בעיר לבין הכיכר המתוכננת. כלומר, יצירת לינקים פיזיים וויזואליים למרכזי התאספות אחרים ובסדר חשיבות הגיוני. בינוי חדש המורכב ממבני ציבור בעלי שקיפות אידיאולוגית ואוריינטציה אורבנית, מרכז תרבות קטן ופופליסטי שיציג אומנויות שונות, בתי קפה עדינים שלא נופחו בסטרואידים ארכיטקטוניים, יקטינו את החלל ואת השטח הנטוש ויהפכו את האתר למקום הניתן לתפיסה בפרספקטיבה אנושית. מבנים בגובה נמוך כמקובל בקונטקסט הקיים, אינטימי, לא מאיים, בצרוף קולונדות ופרגולות בתכנון פיסולי, יזרימו את הנפח אל עבר מרכז הכיכר וייצרו הרגשה של חלל חיצוני מגן וסגור אבל פתוח בכיוון הצירים. כך תושג המשכיות אקטיבית שתזריק דינמיקה למרכז הדליל והפסיבי.

 

נגישה ואנושית

הכיכר היום היא כיכר אפרורית, מחוספסת, עם המרפסת התלויה והבריכה הרדודה. מקום למצעדים ולנאומים וחסרת כל פעילות הקשורה לחיי שגרה או דיאלוג עם המשתמשים. לצידה ניצב בנין שתלטני, מונוטוני וחסר סיפור. קשיחות, דחייה וחוסר פעילות הם עיקר מאפייניה. בכדי להיכנס לבית העירייה יש לטפס במדרגות כאילו עולים לאוהלו של שוכן מרומים, תרגיל שחוק שהושאל ממבני דת ובתי ספר חונקים. פסי האספלט הלוהטים והבטון הדוקרני המתוח מסביב יוצרים מעין מחסום, גבול. בכדי להגיע לכיכר יש לעבור מסלול מכשולים המורכב מזיהום אוויר, רעש וכלי רכב דורסניים. אין גישה זמינה לכיכר ואין משהו מעניין שממתין שם להלכי הרגל, אין פרס או תשורה עבור המאמץ. יתרה מזאת, עדיף להגיע לשם נעולים נעליים צבאיות מגושמות ולא עם עקבים עדינים ושבירים. הריצוף הגס גורם לשחיקה ובלאי מיידי. חובה לשנות את פרופורצית השטחים הניתנים לתנועת רכב לעומת שטח פתוח להלכי הרגל. עדיף לצמצם את השטח סביב הכיכר המוקדש לתנועת כלי רכב ולהגדיל את הרצועות הניתנות לצמחיה, בריכות או מזרקות ומעברים להלכי רגל שהם למעשה הגנרטור המניע כל כיכר בריאה. את הטבעת המוטורית יש להרחיק מהמרכז ועדיין לאפשר דרכי שרות לבינוי החדש. כיכר צריכה להיות נגישה, אנושית בממדיה ובטקסטורה שלה, בכדי שתתמלא בבני אדם.

 

דיאלוג ודמוקרטיה

מותר לנו לפזול אל העבר האדריכלי הרחוק הנוגע באותם נושאים וללמוד משם, לאמץ שפה שתעבוד בשיתוף פעולה מתוחכם עם האופי הישראלי, מעין תהליך אבולוציוני מקומי שייצור ארכיטיפ חדש. טיפול רגיש ואחראי באור, בקול, בחומר וצבע יבליטו את הקשר הפיזי בין האדם לסביבתו הטבעית. החומרים האורגניים מקשרים בין האדם לסביבתו ובסיטואציה הזאת הם עדיפים על אפליקציות רב-שכבתיות של סדיני ההיי-טק הסינתטי, המקררים את הרגשות ויוצרים אווירה, הלכי רוח ודפוסי התנהגות תקיפים שלא מתאימים למקום. המבנים סביב הכיכר והכיכר עצמה הם מקומות של דיאלוג ודמוקרטיה הנמצאת בפעולה. שם העם מביע את דעתו ודעת אחרים, תומך,מתווכח ומוחה. השפה האדריכלית צריכה להיות מיזוג של פשטות אבסטרקטית ייחודית השוברת גושים לתתי-גושים ועם זאת מעניקה תחושה של הרמוניה והמשכיות. כיוון שהדמוקרטיה מקבלת את כוחה מהעם – העם צריך להיות במרכזה, כפי שעשה בעת ששינה את שמה של הכיכר שאולי איננה כיכר. בכדי לחזק את אושיות האי הדמוקרטי שלנו, על הכיכר לתרגם את הדמוקרטיה לאופי ארכיטקטוני. לשון אחר, להקרין פתיחות ושיוויון לכל. הדמוקרטיה אינה דת. היא מקובלת על ספקטרום רחב של בני אדם, על מאמינים ואנגוניסטים כאחד. במרחב הזה אנשים מופיעים, מתאספים כהמון ונתונים לחשיפה עצמית, כעין מקום תיאטרלי שבו הוויכוח הפומבי, השקט והרועש, היחיד וההמוני, הווקלי והוויזואלי, האפור והצבעוני, הרגיל והחריג מעניקים סיפוק למשתתפים ולצופים.

הכיכר זקוקה לחיים. חיים יתרחשו רק אם נחדיר חמצן אל תוך המרחב הזה, ניצור מקורות אנרגיה שיהפכו את פיסת האדמה הזאת למרחב פעילות מרתק, למרכז שיספק במה לביטוי האספירציות התרבותיות של העם ובאותה עת יקרין וינציח את הרעיונות המשקפים את אישיותו של רבין, שהכיכר נקראת על שמו.

צילומים: יוסי מטלון (לא הופיעו בפרסום הראשון)

לאתר Archijob:

http://www.archijob.co.il/index_asp.asp?showpage=aj-home/aj-articles.htm

הבריכה ב"בולוואר"

כשהכול רגוע והשקט מלטף את האוויר, תענוג לטייל בשדרות רוטשילד. תענוג לעבור ליד הבריכה הפורחת בשדרה, בין רחוב שיינקין לבר-אילן. גם כשרועש ולמרות ההמולה, הערבוביה, הסאון, הצפירות וההזעקות, כדאי את הבריכה לראות. בין שטחים שסומנו על ידי כלבים, בין רחוב לרחוב, בין אדם לאדם, בין שני מסלולים, אחד להליכה והשני לכל השאר, נמצאת לה בריכה בצורת טבעית, מתפתלת, קצת זורמת כמו מפל המים שבתוכה. אבן שפה מקיפה אותה, כאילו עוקבת אחרי צורתה, תוחמת אותה. במרכזה צומחים צמחים ולעיתים גם פורחים בה פרחים. פינת טבע עדינה ללא גישה, מוקפת גדר ככלי ההגנה או בכדי שלא יפלו לתוכה, בכדי שלא ישחו בה, בכדי שלא יפגעו אותה. כשלא היה לה גדר לא היה בה מים. עדיין יש מעט אדמה, צבע של אדמה, בין הגדר שלה למסלולי ההליכה, הרכיבה, הנסיעה וכל מה שעושים בשדרה. למרות הסביבה העוינת קמעה, היא עדיין שורדת את ההתקפות שהיא לעיתים סופגת. למרות הכול, ובזכות הבריכה אנו מוסיפים איכות לשדרה, לסביבה, לסביבה שאינה טבעית אבל צמאה לטבע.

 

 

 

צילומים: יוסי מטלון

 

 

 

 

"עיר הנוער" – תל אביב

 

כולם כבר מעל גיל שמונה עשרה וכולם כבר עושים את זה. אחדים מהם או רובם כבר אחרי שרות צבאי, אולי אחרי גיל השרות צבאי, אבל יכול להיות שאת השרות לא כל כך עשו. בכל מקרה, בכל מקום,  כולם מתרכזים בלב העיר, שוכרים דירות, מחליפים חברים וחברות, כך שהתזוזה בדירות השכורות מהירה, תכופה ולא ניתנת למדידה.
 
הם מגיעים בגלים, מכל מקום ומכל פינה למצוא את המציאה, לחלום הגדול שהוא: לונה פארק, לתל אביב הגדושה, לעיר הצפופה, כל זאת בכדי לבצע משימה לא ברורה ואולי לאחר מכן לחזור בחזרה. התמונות המפתות במגאזינים המלוקקים והפרסומות בטלוויזיה הדו-מיימדית, יהפכו פה עבורם, רק לרגע, מחלום למציאות, מדמיון לאורח חיים, לממשות. רגע של חלום שווה את הכול. "טי-שירט" חדשה ועליה מודבקת המדבקה "שרדתי את תל אביב" עוד מעט תהיה תלויה על חוטי הכביסה. הם אולי יקבלו תקן, תפקיד של סלבריטאי ויוכלו לצעוד בצעדים הוליוודיים ברחוב שיינקין הייחודי. הם מגיעים למקום לא רגוע, לא לבן ולא טהור, העיר הלבנה?!
 
בעיר המחוררת, בעיר הכל-מותר, בעיר שהעוברים והשבים הם הדיירים שמגיעים ממרחקים, בעיר ספוגת הריחות, בעיר שהצחנה עופפת אותה לפעמים, בעיר שהאוויר והים בה מכילים חומרים לא טובים, בעיר שבה כל תושב, מתחת לגיל לגיל שלושים, מידי כמה ימים אורזים, עוברים דירה בפינה שקטה בכדי לגרום גם שם לקצת שמחה. לאחר מסיבה וסרט טוב, עובר החבר לגור עם החברה, החברה עם החבר, ובמקום דירה של שלושה, הדירה הפכה לאכלס שישה. גם שתי הבנות האחרות מצאו חברים אינטימיים לחלוק איתם את הדירה השכורה. החברים מתחלפים לפי קצב המדנים. כל שבוע, משאית צהובה וגדולה מרוקנת את תוכנה ישר לתוך חלל הדירה, עוד מכשיר טלוויזיה של החבר, עוד מחשב ועוד כורסא ושולחן וקצת מצעים, והדירה השכורה הפכה למחסן רהיטים. למחרת הדברים נזרקים כי קשה לחיות במחסנים, ערמות רהיטים שבורים מצטברים כמו בתערוכה, בפינות הבתים.
 
האשפה במיכלים המתפוצצים גדלה כי הצריכה בדירה התעצמה וקשה להכיל אותה. הכול כפול שש במקום כפול שלוש. פתאום, מספר קטנועים חונים בפתחי הבתים ומשאירים אחריהם, על המדרכות, כתמים שחורים, כמו הכלבים החמודים שאת קיומם הם תמיד מסמנים.

חוטי הכביסה הפכו להצגה אינטימית פשוטה. במקום האופנה הרחוקה והדיגיטאלית של ה-FTV, אנו מקבלים פה אופנה אמיתית עכשווית. חוטיני אדום לא תופס הרבה מקום, ג'ינס קרוע וחולצה מחוררת משאירים את האווירה בחצר וברחוב מאווררת. כל העוברים והשבים בעיר הנוער תמיד מעודכנים. 
 
המוזיקה בעיר השעשועים, בעיר הכל-מותר, בעיקר בלילות, מאוד קצבית ומעוררת. זהו העידן החדש, של המוזיקה הרועשת שלפעמים מתערבבת בלחנים אחרים, בלחנים דתיים של שכנים שבראשם דברים אחרים.
 
חצרות הבתים הפכו למשתנות עירוניות. לעיתים החצר משמשת מקום שינה לעייפים ולתשושים מעול החיים. לא נעים להפריע לשכן הציבורי, הפעם הוא ישן על מקום החניה הפרטי. המטר המרובע של הדשא השורד משמש ככרית חמה בסביבה הקרה.
 
הצבעים הפנימיים, הפרטיים של החדרים השונים פורצים החוצה, למרפסת הישנה הבולטת והפתוחה, והופכים פתאום לציבוריים. המרחבים הפרטיים הופכים שלא ביודעין לציבוריים, החוויה האינטימית הפנימית הופכת לציבורית. הכחול הצועק שפורץ מהחדר ההיסטורי הגבוה, או הצהוב האכזר שיוצא כלהבה, מציצים מכל פינה וכך משנים את פני העיר, אולי השכונה. 
 
ההתכנסויות הליליות בעיר הקרקס, לעיתים מסתיימות בקצת, הרבה צעקות. למי שעובד למחייתו למחרת היום, הרעש הזה לא צריך להפריע כי הוא סיגל לעצמו מדדים חדשים ועדכניים של רעש. בין הצעקות והמוזיקה הקופצנית עובר לו איזה אמבולנס מחריש אוזניים או ניידת שלא יודעת את מה היא מחפשת ואולי גם אזעקה מייללת של חנות בולטת.
 
בעל דירה בוגר, חדש, שזה עתה אותה רכש, מחליף את קירותיה בכדי שיוכל להציע את מרכולתו לדיירים החדשים שמגיעים ממרחקים להגשים חלומות רדומים. השיפוצים התמידיים לא מפסיקים . מחליפים, מתאימים והכול בכדי לשכנע את הבאים.
 
יכולת הספיגה הולכת וגוברת, בסוף נחלשת. גם יכולת ההתמדה הזאת הולכת ומכבידה, ממוטטת, מרופפת, כי קצת קשה להפנים את המעמסה, את הזוהמה, את הרעש, ההמולה והפעולה הקבועה בעיר הנוער המלאה, ההומה.

אחד של Frank Lloyd Wright שנחרב

 

המציאות מראה כי גם המבנים של פרנק לוייד רייט (Frank Lloyd Wright) לא חסינים מהריסה, גם להם אפשר לשים סוף.  אחרי שלושים שנה שאפילו בניין אחד של פרנק לוייד רייט לא נהרס, הרסו בית קטן שהוא תכנן, כנראה אחת מעבודותיו הראשונות ואולי לא הטובות שבהן. בית-קיץ קטן וצנוע מול אגם ב-Grand Beach  שבמישיגן , נהרס למען מבנה חדש שיוקם במקום.
 
מאז שנת 1973 לא נחרבו מבנים שעליהם הייתה חתימתו של רייט, היו נסיונות שלא צלחו. המבנה הזה בן השמונים ושמונה  ונקרא W.S. Carr  Summer Cottage  נהרס. בתאריך עשרים ושמונה באוקטובר בשנה הנוכחית, ניתן האישור להריסתו של המבנה. במקומו יבנה בית אחר ולו יהיו ארבע חדרי שינה ומקום חניה מקורה לשתי מכוניות, טיפוסי למקום ולמדינה.
 

הבית Carr cottage in Grand Beach, Mich., לפני הריסתו.

"השכנים של רייט" לא התנגדו להריסה. הם אפילו הביעו רגשות שמחה למראה הסיום ההחלטי של הבית הזה. אחת השכנות אפילו הוסיפה שהמבנה היה ממש מכוער ולא היה בו שום דבר מיוחד.  הבעלים המתחלפים של המבנה, לאורך השנים, שינו אותו והמראה שלו לפני חיסולו היה שונה מאוד מהאופי הראשוני שפרנק לוייד רייט הטמיע לו. למרות חוקי הטבע הקשיחים, נראה שהגנטיקה של המבנה השתנתה, הבית עבר מתיחות, התכווצויות, שינויים וכיסויים ששינו לחלוטין את פניו וגופו, שינו את עורו, שכבתו החיצונית. חומרי הגמר היו שונים מאוד מהחומרים האורגינאליים שרייט השתמש. בנוסף, התחזוקה הלקויה של המבנה לא הוסיפה לאריכות חייו של הבית, אמרו שכנים אחרים.
 
מאז שנת 2001 היו שלושה מקרים שבעלי הבתים או קונים של הבתים, שרצו להרוס מבנים שעוצבו על ידי רייט. למרבה המזל, משקיעים עם חוש טוב להיסטוריה ורצון לשמר את המבנים, קנו אותם ברגע האחרון, ממש לפני הוצאתם להורג, הריסתם. מבנה אחד פורק לחלקים והורכב מחדש במדינת פנסילבניה. המבנה הקודם של רייט שנהרס בשנת 1973 היה ממוקם במדינת מילווקי. הסיבה להריסתו הייתה הרחבת כביש קיים.
 
לפי דעתם של כל החכמים העוסקים בשימור המבנים שתוכננו על ידי פרנק לוייד רייט, מתברר כי כמעט עשרים אחוז מעבודותיו נהרסו בגין שרפות, הזנחה או בכדי לאפשר את פיתוחו של האזור או המקום שבו המבנה היה קיים. מצערת העובדה שמעט מאוד אנשים או ארגונים דואגים למבנים האיכותיים של רייט. מצערת העובדה שלמעט מאוד אנשים באמת איכפת ממבנים בעלי איכות גבוהה, צביון וערך ייחודי. 

 

מבנים שעוצבו על ידי פרנק לוייד רייט ונהרסו:

Larkin Company Administration Building

Buffalo New York  נבנה בשנת 1905 נהרס 1950

The Imperial Hotel  יפן, טוקיו נבנה בשנת 1915 ונהרס ב-1922

 

צילומים: Chicago Tribune  ו-archINFORM

קישור:  http://www.chicagotribune.com/news/local/chi-0411130231nov13,1,2969543.story?coll=chi-news-hed

בֵּית-עוֹלָם אֵיכוּתִי

כל סוף הוא התחלה של משהו אחר. מוזילאום נבנה כי משהו הסתיים. ההתחלה של המוזילאום החדש שבנייתו הסתיימה בחודש ספטמבר 2004 מאפשרת למספר אנשים לסיים את חייהם בסגנון עדין ומעוצב. מונומנט נוסף של האדריכל פרנק לוייד רייט (Frank Lloyd Wright) שנפטר בשנת 1959, הסתיים השנה. עכשיו, תמורת סכום צנוע,  תמורת 300.000 $ כל אדם יוכל להיקבר במוזילאום מעוצב להפליא שתכנונו הסתיים עוד בשנת 1928. בשנת 1935 נפסק הטיפול בפרויקט הזה ורק בשנים האחרונות הנהלת בית הקברות יזמה שוב את בנייתו. 
 

Completed construction – September 21, 2004

לפני שבעים ושש שנים תכנן פרנק לוייד רייט מוזילאום (Blue-Sky Mausoleum) בעיר Buffalo שבמדינת ניו יורק בארה"ב. זהו אלמנט המעוצב לפי משנתו של רייט, תכנון ועיצוב לפי משנת האדריכלות האורגאנית של רייט. תיאוריה שהוא פיתח וישם בכל מבנה שתכנן. המבנה יושב על הקרקע ומשתלב עם הטופוגרפיה ולמעשה ממחיש בצורה ברורה ביותר כי יצירת האדם ויצירת הטבע יכולות לעבוד בהרמוניה מושלמת. קנה המידה, הקצב והזרימה משדרים מרגוע, דממה, נינוחות ושקט של כבוד. התכנון שלו שבר את הקופסא המיתולוגית ושילב את האלמנטים האופקיים עם השיפוע הטבעי של הקרקע ביחד עם אבן הגרניט שמשולבת במונומנטים אחרים באותו מקום. מדרגות המתחם עולות למעלה ומחברות את הקרקע עם השמיים, תהליך בריאה וסיומו. הלבן הטהור והנקי מחבר בין שמיים וארץ. השמיים הכחולים הם התקרה של המבנה והירוק מסביב הן הקירות ומול כל זה נמצא אגם מים שלו. בטבע השקט, אפשר לראות את הקשר בין אדמה ושמיים,  בין ההווה, לעבר ולעתיד.
 

Detail View Facing Northeast, the Blue-Sky Mausoleum™ at Forest Lawn Cemetery, September 2004

מאוחר מידי, לאחר עשרות שנים החליטו מנהלי בית הקברות  Forest Lawn Cemetery  לבנות את בית הקברות הזה שתוכנן עבורם בתחילת המאה הקודמת ולפני למעלה מחודש ימים הסתיימה בנייתו. בית הקברות הזה נוסד בשנת 1849 ובשטחו, שהוא מעל למאתיים שישים ותשע acres  נמצאים למעלה ממאה חמישים ושניים אלף קברים. 
 

Colored pencil rendering of Blue-Sky Mausoleum by Frank Lloyd Wright – 1928

המוזילאום החדש  נבנה לפי התוכניות שהוכנו בזמנו על ידי פרנק לוייד רייט, ועל פי הרשימות וההתכתבויות שנמצאו בארכיונים . עשרים וארבע חללי קבורה יש במוזוליאום הזה, כשבכל נפח כזה אפשר להכניס שני ארונות קבורה. עלות הבניה של המקום היתה 1.2 מליון דולר.
 
המחשבה אודות בניית המוזילאום התחילה עוד בשנת 1925. מזמין העבודה, ,Darwin D. Martin  היה חברו של רייט ומבעלי החברה Larkin Soap Company . עקב נפילת הבורסה ופטירתו של Darwin D. Martin  בשנת 1935 נסתם הגולל על הפרויקט הזה. 
 
בית הקברות  Forest Lawn Cemetery , הזמין לאורך השנים מעצבים ומתכננים מפורסמים בכדי  להקים ולתכנן מונומנטים, פסלים ושאר מקומות קבורה. בבית הקברות שב- Buffalo  יש אלמנטים אדריכליים שתוכננו על יד מיטב המעצבים וביניהם היו: Stanford White, Augustus Saint-Gaudens, Harriet Frishmuth, E.B. Green, Richard   Upjohn, N.  Cantalamessa-Papotti, George Cary, Charles Cary Rumsey ועכשיו גם: Frank Lloyd Wright.


Facing East, across the Jubilee Spring, October 2004

עיצוב ותכנון מוצלח הוא מוצר חסר זמן. איכותו נשארת לשנים רבות. למרות שינויים בגישות חברתיות, התפתחות טכנולוגית וערכים שונים, מתברר שהאיכות הזאת נשמרת ללא הפרעה או שינוי. כאן רואים כי עיצוב מתחילת המאה ה-20 מתאים גם לתחילת המאה ה-21. כך רוב עבודותיו של רייט, רובן היו איכותיות וערכן עלה עם השנים. כך יהיה גם עם העבודה הזו שרק עכשיו זכתה להתממש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כל הצילומים מאתר המוזילאום

קישור: http://www.chicagotribune.com/classified/realestate/realestate/chi-0411070392nov07,1,794533.story

"למה, מי מת?"

יש כאלו ששואלים שאלות.
 
מי אמר שיאסר ערפאת חולה וימיו ספורים? מי אמר שהוא מת? הוא פשוט עושה הצגות בכדי להתחמק משרון. הוא מהתל בנו!!!  הרי ידוע שהוא ליצן, ראינו אותו משחק עם ברק, גם הוא חוזר? מה שכולם מפרסמים ולא מפסיקים לדווח, הן עובדות  שפשוט אינן נכונות. עראפת חי ומעמיד פנים כחולה. עכשיו אולי מעמיד פנים כמת, כמו במשחק. זה תרגיל תקשורתי מפולפל בכדי להוכיח שוב ושוב, כי יאסר ערפאת הוא כל יכול, מטא-פיזי. 
 

צילום: AP

מספרים כאילו מוחו פסק לתפקד, ליבו של הראיס פסק לפעום, תהיה הלוויה. הוא מרדים אותנו, הוא עוד ישוב. אולי לבנו פסק לפעום, אבל הוא יחזור בעוד מספר ימים. לאחר שיועציו ואשתו הפיצו שמועות אודות מחלתו, אולי בכדי לשכנעו לשחרר כמה מליונים. לאחר מותו, הוא יחזור בגדול, כגיבור לאומי, גיבור דתי שעבר טראנספורמציה, שחזר מסיבוב, שחזר ממוות לחיים שלמים ומרשימים.  הוא חי ונושם ומתפקד, לא מהמוקעטה. הוא עושה את זה כמו פוליטיקאי משופשף, מפריז בסגנון הבינ-לאומי שכל כך מתאים לו.

כולם מפחדים ממנו, עכשיו יהיה טקס אשכבה במצרים. אבל גם מובארק חושש, רועד.  אולי עראפת עוד יתעורר שוב במצרים דווקא. הוא דחה את ההצעה לקיימו במושב הליגה הערבית בלב קהיר, מחשש לתחיית המתים. באמת חסר לו שהוא יתעורר במרכז קהיר. טקס האשכבה ייערך בנמל התעופה במצרים, משם יהיה יותר קל לגרש אותו, שוב.
 
הוא חולה? פשוט עובדים עלינו. הוא משחק משחק. לא יתכן שהוא מת. בוחנים אפשרות של קיום הלוויות בכמה ערים בגדה, להחזיר את הראיס לשלטון בכמה מקומות,  להראות שליטה מוחלטת ולאפשר תפיסה של מספר מקומות מפתח באותה עת. אלפי פלשתינים צפויים לצפות בחזרתו של עראפת. גם צלמים יהיו שם, צריך את זה בכדי לבנות תשתית בריאה מגובה בהוכחות. נביל שעת' יצא לקהיר ושם הוא יצטרף לצלם של ערפאת ויועצו האישי, נביל אבו רודיינה, מערכת תקשורתית משומנת להפליא. הוא עוד ישוב. זוהי קונספירציה שנועדה לשרת מטרות פוליטיות. הוא עוד יחזור, כמו משיח, נביאם של שכניניו ואז הוא יקים להם מדינה. סוף כל סוף הוא משיל מעצמו את מדיו והופך לפוליטיקאי מהשורה הראשונה. פריז אחרי הכול, נשמע מקום טוב להתחיל קריירה פוליטית, קריירה פוליטית לאומית שלא תעצר, או להמשיך קריירה מפוארת אחרת.

עיר ושמה גושדן

 

 

עיר ושמה גושדן – יענקלה רוטבליט    

 

עיר הסרטים לעולם לא נחה

תמיד יש בה עוד הזדמנות בפינה –

לילה ללילה שחר לשחר
כל שעה היא השעה הנכונה!

תמיד יש עוד שיר מחכה לזמרת!
תמיד יש תפקיד מחכה לשחקן!
עוד הזדמנות שאיננה חוזרת…
ברוך הבא לכאן!
לעיר ושמה גושדן!

עיר ושמה גושדן
עיר ושמה גושדן
דין דן
דין דן
עיר ושמה גושדן…

לא כירושלים שמסחרה בנצח
כאן על שפת הים – כל עסקינו חול
עיר ושמה גושדן עובדת רק לבצע
כל אחד תופס כמה שהוא יכול!

סדום ועמורה נהפכו על פיהן
אלוהים שלח מלאך לנקותן
הן אכלו אותה באבי אביהן –
אבל אנחנו כאן
בעיר ושמה גושדן…

עיר ושמה גושדן
עיר ושמה גושדן
דין דן
דין דן
עיר ושמה גושדן

שתה עד שתשכח למה באת הנה…
שתה עד שתשכח איפה ומתי…
כאן הכל עובר מיד ליד הבן נא
כל אהובותיך כבר היו אהובותיי…

שתה זה על חשבון אחוזת הבית
שתה זה הברון כבר שילם מזמן
כל נשות בבל יוצאות לציד
ברוך הבא לכאן
לעיר ושמה גוש דן!

עיר ושמה גושדן
עיר ושמה גושדן
דין דן
דין דן
עיר ושמה גושדן…

עיר ושמה גושדן איננה דואגת
המצב קשה והחשבון פשוט –
היא לבדה לחוף ימים חוגגת
אכול ושתה כי מחר ביירות!

קנה היום בזול ותמכור מחר ביוקר!
קנה את המחר כי עכשיו הזמן!
ישאר לך רק עורך עד הבוקר –
ברוך הבא לכאן!
לעיר ושמה גושדן…

עיר ושמה גושדן
עיר ושמה גושדן
דין דן
דין דן
עיר ושמה גושדן…

 

יענקלה (יעקב) רוטבליט 

אתר הבית: http://www.rotblit.co.il/index.htm

 

יש לך חוויות בעבודה? במשרד? ספר/ספרי לנו

הרבה סיפורים אני שומע. דברים מוזרים, חריגים מתחוללים בתהליך היצירה. במשרד האדריכלי, מתרחשים דברים לא מובנים, מפתיעים. מצד אחד הרצון ליצור, מצד שני האגו של היצרן, מצד שלישי הבוס או הבוסית שלך, מצד רביעי המקום, החלל שבו אתה עובד, מצד חמישי אופי הפרויקט , מצד שישי המשכורת, מצד שביעי הזכויות הסוציאליות שלך, מצד שמיני החיזוקים השליליים או החיוביים שאתה מקבל, מצד תשיעי התחבורה הכושלת שמובילה אותך לעבודה, מצד עשירי הרשויות שמטפלות בפרויקט שלך……מצד….מצד…מצד… יש לך עוד צדדים לספר לנו? רוצה לספר לנו אודות הצדדים שהוזכרו? יש לכם סיפור במגירה?

 

אשמח לארח אתכם (גם בלי השם שלך, וכמובן בלי סימנים ושמות מזהים של אחרים ).

 

שלך/שלחי אלי במייל, במידה והסיפור יהיה ראוי אשמח לפרסמו.

 

 

 

 

 

 

 

הנה סיפור אחד מעניין ומורכב:

http://www.notes.co.il/yossi/6287.asp

והסיפור שלכם יכול להיות קצר יותר כמובן.