אדריכלות סרבנית, אדריכלות שיטחית

 

לאחר שנה וחצי של טיולים  בעולם הגדול, חזרה התערוכה המגמתית, "שטחים, חי" שאצרו האדריכלים רפי סגל, סטפאנו בוארי, אנסלם פרנקה מגרמניה ואיל ויצמן לארץ. נושא התערוכה הוא " ביטויים מרחביים לעימותים לאומיים, כלכליים וחברתיים בעידן הגלובלי". הנושא הוא למעשה דיון באדריכלות שיטחית, שיטחית במיקומה ובעייתית בהיבט הפוליטי שלה, באידיאולוגיה שמאחוריה. כלומר אדריכלות שיטחית, מהשטח, לא מאוד רצויה, ומקורה מוטמן בשמה, גלום במקום בריאתה, בשטחים. בעתון "הארץ", בכתבה, "מעבדת הסכסוכים", המתארת את התערוכה הזאת שתוצג באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל ביחד עם כינוס בינלאומי שיהיה באותו שבוע במכון ון ליר בירושלים ובו ידונו בנושאים המוצגים בתערוכה, כותבת אסתר זנדברג כי:  "באופן מעורר מחשבה, חלק מהדמויות המרכזיות שמאחורי האירועים, הנוגעים בלב הישראליות העכשווית, אינן ישראליות, וחלק מהן – ישראלים שלומדים ופועלים בחו"ל." לריחוק מתברר, לא רק יתרונות, יש לו גם חסרונות.  הניתוק מהשטח , הקשר היומי עם תומכים ומתנגדים יכול לעזור בכל תהליך  של ישוב סכסוכים. בשלט רחוק קשה להתחבר לאדמה. המרחק  לא מוסיף נקודות או מציג יתרון כלשהו. רצוי מאוד להיות בשטח ולהציע מעשה שישפר את מצבו של הסובל. דווקא שם, במקום, צריך להפוך ארועים טראגיים לחוויות חיוביות. בכדי להשפיע צריך להשקיע.
 

רועי צאן מובילים את עדרם לאורך הגדר בקלקיליה 

צילום: אוריאל סיני

מאחורי האדריכל הביקורתי,  נוכח גם אדם פוליטי. אולי הכלי האדריכלי משרת כאן מטרות פוליטיות. כנראה שההשכלה נרכשה לא למטרות אדריכליות דווקא, לא למען חדוות היצירה. אולי היא נקנתה בכדי להציג היבטים פוליטיים דווקא. אולי התסכול האדריכלי  המקצועי הפך לתסכול פוליטי.
 
יתכן כי מדובר בכלל ב"סרבני אדריכלות", אלו שלו מוכנים לתכנן כל מבנה על אדמה עם היסטוריה מסובכת. סרבנות אדריכלית רק משתקת. אפשר לשנות את השימוש של המרחב משימוש מאיים לשימוש מחמם. אפשר לשנות את תוכן המקום, ממקום דוחה למקום מקבל. לכן יש לעשות. כל אחד יכול לעשות משהו שיעזור, לתכנן ולבנות אולי אחרת, אולי במקום אחר, אולי להפוך את הקיים למשהו אחר, יש להניף דגל אידיאולוגי.

 

דרך אגב, כנסת ישראל נמצאת על אדמה כזו, אוניברסיטת תל אביב ועוד הרבה מקומות שעליהם שוכנים מיטב המוסדות והארגונים המייצגים את העם. למי שמחפש, יש נושאים אחרים קרובים יותר, סכנה או אי-צדק קרובים יותר. העובדה שהגדה הדרומית של שדרת שאול המלך בתל אביב הפכה למבצר צבאי, שלטוני, כוחני זה כנראה לא חשוב, אולי? זה שמבנים שלטוניים סגורים, מבנים גבוהים שאוגרים מידע מאיימים על מבנים פתוחים, מבנים נמוכים שמפיצים מיידע וצדק, כמו: בית המשפט, המוזיאון או הספרייה בגדה הצפונית של שדרת שאול המלך, זה פחות מהפכני. אני מאמין כי זכויות האדם בכל מקום חשובות וראויות. אין להפלות איש או אישה, ילד או ילדה, זקן או זקנה, לא בגלל דתו, לאומיותו או מינו.
 

התנחלות בעמק הירדן צילם: Daniel Bauer

אילו היו מציגים בפנינו כיצד הכיבוש משפיע על התנהגות הישראליים בערי ישראל הלגטימיות, דיינו. "תסמונת המרפסת" הסגורה, הכיבוש הזוחל של השכן, של החלל של הכלל, היא ריאקציה אחת לשלטון בלתי מוסרי. חוסר הגבול בכל מישור ורמה היא ריאקציה שניה שמפעפעת בעם בגין השנים שמאז 1967. כבישים ללא גבולות, שפה ללא מעצורים, התנהגות ללא רסן, מה עוד?

 

אילו היו משווים בין שכונות הצמרת, השכונות המבוססות שבעזה לבין מחנות הפליטים שבקרבתם, דיינו.  אבל את כל זה לא עשו, אולי נראה להם כי אין צורך לברר או לבדוק את הסיבה מדוע מחנות הפליטים לא טופלו, הוקפאו עשרות שנים על ידי הזנחה וחוסר אכפתיות של המנהיגים ומחזיקי הממון הערביים. נכון יש סבל, נשאלת השאלה מדוע מדינות ערב לא יכלו לעזור ל"אחיהם", הרי היום הם תומכים בהם במישורים אחרים, רק לא במישור של הרווחה הכלכלית והחברתית.  אולי אנחנו צריכים לעזור להם, כמו שעזרנו לאחיינו. אולי תפקידנו להיות האור הלבן שמוביל בחושך השחור. מה משווים בתערוכה? מבנים או מרחבים שהוקמו בשיטות מיושנות וחומרים גרועים, לפני עשרות שנים, למבנים שמוקמים היום בטכנולוגיה עכשווית. 
 

מחנה הפליטים בג'נין [צילום: AP]

במבט מהיר לעבר "המכשיר הפוליטי" הזה, אולי כדאי לבדוק את הכלי האדריכלי הטריטוריאלי בשכונות מבני "הרכבת" שהוקמו ברמת אביב, אפשר להבחין שם כי שכונות אלו, הפכו למקום מגורים יוקרתי. נשאלת השאלה מדוע? הרי האדריכלות המקולקלת הזאת דומה לשיכונים מסוג דומה שנבנו בערים אחרות ושם הם הפכו לשכונות עוני, לשכונות מצוקה. האדריכלות שם לא מהמשובחות בתבל. אולי הפוליטיקה של הארכיטקטורה כאן שונה ממקומות אחרים בגלל שהאנשים שם מציבים לעצמם מטרות אחרות, או כאן מתגלים לפנינו כוחות עליונים אחרים הלוקחים מוצר ארכיטקטוני גרוע והופכים אותו לזהב. למה כאן האדריכלות אינה "שחורה" , למרות שיש לה את הנתונים להיות כזאת, כפי שמתואר בכתבה. 

התנחלות ליד בית-לחם צילם: Daniel Bauer

 מנהיגי העם היהודי עזרו לאחיהם שהגיעו לארץ. פליטים יהודים הגיעו לארץ ישראל  וקיבלו "מיטת סוכנות". רובם השתמשו במיטה הזאת כקרש קפיצה לשלבים גבוהים, כמנוף לבניית מרחבים אישיים טובים יותר . נכון, ישנם שנשארו מאחור ועדיין סובלים קשות. אבל רובם ניסו והצליחו, וחלקם עדיין מנסים לבנות בכוחות עצמם את חייהם, לשקם את מה שנהרס. גם הפליטים היהודים קיבלו אדריכלות פגומה כביכול, ובכל זאת בעזרת פוליטיקה בסיסית, עממית, פשוטה ודלת אמצעים, ובעיקר בעזרת עבודה קשה והאמונה ביכולתם הם, הם הגיעו להישגים.
 
אפשר להעביר ביקורת, לכתוב ולדבר, ואפשר גם לתכנן. אפשר לצפות לעתיד טוב יותר על ידי חלופות חיוביות יותר. גם בבתי הספר לאדריכלות אפשר לתרגל ולפתח פיתרונות אדריכליים שישנו את המפה הפוליטית בשטח. רצוי להפוף אלמנט אדריכלי מביש ליצירה אדריכלית גאה ורפרזנטטיבית. ציר "פילדלפי",  אותו ציר חותך, שהופיע בחדשות לעיתים מזומנות, יכול היה לשמש כאתגר תכנוני לאדריכלים פוליטיים ואלו שהפוליטיקה רחוקה מהם. כאן יש אפשרות לדמיין את הבלתי אפשרי כמעט, להציג ולתכנן משהו מועיל, מהפכני, משקם, להציע אלטרנטיבות, אפילו פוליטיות. כאן, ביובש היצירתי אפשר  להפיק משהו בונה, חיובי יותר מ"הציר" שאינו טבעי במיוחד. העיר ג'נין שנפגעה ונחרשה,  והפכה למגרש פתוח, יכולה להיות שדה פורה, בסיס ליצירה אדריכלית תורמת. גם את חומת ההפרדה אפשר לשנות.אפשר להפכה לאלמנט מחבר ולא מפריד, מחבר ולא מנתק, מחבר ולא קוטע. אולי רצוי להציג בתערוכות שימוש אנושי ויעיל באלמנט החוצה הזה. תערוכות בונות שמציגות אלטרנטיבות למצב גרוע, יכולות לעורר יותר חיוביות ויותר קולות רדומים.

 

שרטוט אילוסטרציה. מנהרה להברחת אמצעי לחימה בציר פילדלפי. מאתר דובר צה"ל

יזמות אדריכלית, יזמות עסקית, מפתחת יזמות פוליטית. כל שינוי בקרקע, או הצגת חלופות בתערוכה מתוקשרת, יכולים להיחשב כמעשה פוליטי, הרי עובדות בשטח קובעות, לפני כן התכניות מוצגות. כולנו יזמים של עצמנו, כל יום אנחנו יוזמים משהו. כל אחד עושה את זה בקנה-מידה המתאים לו. מי שרוצה בוחר להוביל ומסרב להיות מובל, למי שאיכפת, תומך באחרים ומתנגד להיות נתמך, אחרים יוזמים אירועים ולא רק מגיבים להם, ויש כאלו שנותנים ויש אחרים שלוקחים.

 

 

 

קישור לכתבה:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=488669