התהליך שבו מוסיפים או מצמידים בניין חדש או חלקי בנין חדש למבנה קיים, מעורר תמיד מחלוקת עיצובית, דילמה תכנונית מהמדרגה הראשונה. כמעט תמיד חילוקי הדעות צפים מיד בתחילת העשייה העיצובית. הבדלי גישות עקרוניים למראה הסופי של המבנה המורכב מישן וחדש מעוררים הרבה אמוציות. צריך לתת לשני החלקים, הישן והחדש, שמרכיבים בסופו של דבר את המוצר הסופי, אופי שמתאים לתוכן הבניין ולסביבתו המרחבית החיצונית. בדיון זה מוצגות נקודות לכאן ולכאן וההחלטות באם להתייחס לשני האלמנטים ביחד, או להפרידם, קשות וגורליות לסביבה והמרחב הבנוי.
הטיפול בישן והחדש יכול להיות בכמה דרכים. החלופה הרדיקלית ביותר תמיד גורסת שיש להרוס את המבנה הישן, ובמקומו להקים מבנה חדש. במידה והדבר לא ניתן לביצוע, נבדקת האפשרות לשמר את הישן או את חלקו ואז לבנות לידו או סביבו מבנה חדש ושניהם יעבדו באופן אינטגראלי. לעיתים הברירה לא נתונה בידינו וחייבים לשמר את הישן כי המבנה הוכרז כבנין לשימור, במקרה זה, כל הקושיות נפתרות לבד וההחלטה לא נתנו לשיפוטנו. במידה וישנה אפשרות להרוס את הישן, יש לבדוק את ערכו הכלכלי לעומת בניה חדשה ורק אז להחליט. במצב שגובשה החלטה לשלב בין המבנים הישן והחדש, כאן יש צורך לפתח, שיטה, גישה, אסטרטגיה.
| אחת הדרכים היא בדרך השלום, ברוגע אסתטי, בדרכי נועם, כלומר להתחבר בהרמוניה תכנונית שתיצור שקט וויזואלי ושיתוף קונסטרוקטיבי עם הקיים, במילים אחרות, אחד לא יפגע בשני, אחד יכבד את שכנו, בכל המובנים. כל מבנה יהיה אמיתי וישדר את איכויותיו ללא התנגדות סביבתית. לכבד משמע, לתת לבניין הקיים לנשום, להצהיר אודות קיומו על ידי הכרה של המבנה החדש בחשיבות נוכחותו של הישן, הכרה בחשיבות החומר, המורפולוגיה, בקנה מידה ובטכניקה שהמבנה הישן נבנה. |
דרך שנייה היא לתת לבניין החדש להתקומם, להיות אגרסיבי, ולדרוש הגמוניה וויזואלית. כמעט תמיד, הבניין הישן צריך להלחם על זכויותיו. יש הטוענים כי הבניין החדש לא חייב להתחשב במצב הקיים, לא להתחשב בנוכחות הפיזית של מבנה אחר. בעצם קיומו הדומיננטי הוא יכול אף להתנגד לקיומו של הישן והזקוק לתמיכה. הדרך התוקפנית, שלרוב מוצגת כחלופה מועדפת על ידי מתכנני המבנה החדש, כובשת את הישן, ממעיטה מערכו ולמעשה אונסת אותו להסכים למצב שאינו רצוי לו מלכתחילה.
ההשתלטות הפיזית של אלמנט חדש על ישן מקרינה לצופה והמשתמש מסרים בעלי חשיבות עליונה ויש לתת את הדעת לתוצאה הסופית עוד בשעה שהתוכניות מוצגות על הנייר, כי הנייר יכול לסבול את הכול. הסביבה, אחר שנות סבל, מוקיעה מתוכה את האלמנט הזר.
בית האצ"ל ע"ש עמיחי פאגלין
בית האצ"ל ע"ש עמיחי פאגלין, שהוקם לזכרם של משחררי יפו ליד חוף הים בתל אביב מראה כיצד חומר חדש לוחץ, מאלץ, חודר לחומר ישן, לאלמנט היסטורי, לחללו של זה שהיה שם לפניו. מוצר סינתטי, זר, נפח קר, חומר מנוגד באופיו לחומר הקיים, כהה וחד, חודר בכוח, אונס חומר אורגאני בחומר המיוצר על ידי האדם, כופה את עצמו, קובע עובדות, דוחק נפח על מבנה הבנוי מאבן טבעית, גורם למבנה להיות דבר אחר. יש כאן נסיון להראות כי החומר המלאכותי, הזכוכית, צומחת מהאדמה, דבר שלא קורה בטבע, המשכיות וורטיקלית של האבן יכלה לשדר בריאה או התהוות חדשה. החומר החד לא מתיחס לנוכחות האדם שמסביב בניגוד לאבן שכמעט דורשת שהעוברים והשבים יגעו בה, יחושו את הטבעי שבה. זהו כאב וויזואלי וגם מסר פוליטי, מסר כוחני שלטוני.
מגדל האשפוז ע"ש תד אריסון
במקום אחר בתל אביב, מגדל האשפוז ע"ש תד אריסון שבבית החולים איכילוב, הוקם בניין יפה, בניין חדש שרוכב, רוכן, גוהר, כמעט חונק את זה הישן והאיכותי שנמצא תחתיו, זה שהיה שם שנים רבות לפניו. יתכן כי התירוץ הכלכלי כמו "זכויות בנייה" , או "זכויות אוויר" השפיע על החלטת המתכננים. בכל מקרה, החלטות אלא גרמו להסתרת המבנה הישן, להשפלתו, להמעטה מערכו, רדוקציה ארכיטקטונית, וכאילו בגסות לכסות אותו מאור היום. המגדל החדש בנוי בשיטה, בצבע, בחומר וצורה המאוד שונה מאופיו הייחודי של המבנה הישן הלבן והגיאומטרי מאוד. המבנה הקיים נשאר בודד ומבודד, המגדל החדש ניתק אותו מהסביבה ובעיקר מהאדם. גם כאן ישנם מסרים כוחניים, פוליטיים ובעיקר כלכליים המשולבים בפוליטיקה.
בשני המקרים המבנים נכבשו. האחד נעטף באכזריות, כמעט נחנק, על ידי מבנה חדש. השני סובל, זועק מכאב שנגרם על ידי החדרת גוף זר לתוכי תוכו. שניהם אולצו, נאנסו בכוח להיות מהות אחרת, לחוות ולחיות בקונטקסט שונה, להתחבר לסביבה שונה, לתפקיד אחר. שניהם נמצאים בסיטואציה שונה, במצב שאינו דומה כלל לסביבה, לנוכחות ולשימוש שעבורו הם נועדו בעת שנבנו.
צילומים: יוסי מטלון
יוסי מטלון - רשמים ומחשבות - Archinote's Blog 