ארכיון חודשי: ספטמבר 2004

"The Water Cube"

 

אולימפיאדת אתונה הסתיימה לא מזמן. בבייג'ין שבסין כבר בונים את המחר, את מתחם הספורט שיספק את כל הנדרש לאולימפיאדה הבאה שתתקיים בשנת 2008. למרות המורכבות הטכנולוגית והתחכום התכנוני הדורש זמן ומשאבים רבים, האטו הסינים את קצב הבניה. הם עשו זאת בכדי לא להביך את היוונים שעמלו במעשה ההקמה של מתחם האולימפיאדה באתונה, עד הרגע האחרון. למעשה הם התבקשו על ידי נשיא הועד האולימפי להוריד הילוך בהכנות. הקצב המהיר וההתלהבות הבלתי נלאת של הסינים נובעת מרצונם להראות לעולם כי הם מסוגלים לעשות את זה טוב יותר, מהר יותר, נכון יותר ובכך להוסיף לעמם  גאווה לאומית הנחוצה להם ולהמשך קיומו הבריא של כל עם.
 

אחד המבנים המורכבים ביותר במרחב המתוכנן הוא מרכז השחייה הלאומי הידוע גם בשם "The Water Cube" זהו אחד המבנים הדרמתיים והמרגשים ביותר מההיבט הטכנולוגי שלו, שישתלב בתכנון הכולל מבנים איכותיים אחרים, הממוקמים בשכנות לו.
 
בחודש יולי 2003, האדריכלים מ-PTW Architects  ביחד עם המהנדסים מ- Ove Arup Engineering זכו במקום הראשון בתחרות לתכנון מרכז השחייה החדש שיוקם בבייג'ין. העיצוב של המבנה הבולט, מבוסס על הצורות הטבעיות שנוצרות על ידי בועות הסבון, Soap Bubbles. מורפולוגיה זו נותנת למבנה מראה אורגאני עכשווי שנוצר בעקבות התכונות הגנטיות של החומר. שימוש בצורה אחת, צורה שיכולה לשכפל את עצמה אין ספור פעמים, הקלה על עבודת המתכננים.  החזרתיות האין-סופית של הגיאומטריה הטבעית מאפשרת המשכיות למבנה הן במישורים האנכיים והן באופקיים. 
 

הרעיון של המבנה נוצר ממבנה הנוזל, מהמים עצמם, מהטבע. הרעיון נולד ממבנה הבועות. תאים אורגאניים, בועות בצורות דומות הממוקמות בזוויות שונות יוצרות מישורים אקראיים הנראים אחרת מכל מבט. בכל זווית ראיה המראה יהיה שונה, יהיה אפשרי לראות תכנון אחר, קומפוזיציה אחרת. הבועות נוגעות אחת בשנייה בכל זמן ומקום. יש להן נקודות השקה דומות, זהו יתרון עצום ביצור המרכיבים של המבנה. כל המבנה מורכב ביותר מעשרים ושניים אלף חלקים בגדלים ובצורות שונות. כאשר מזיזים את הבועות בצורה אלכסונית, בתוך האלמנט שמחזיק אותן מקבלים מורפולוגיה אקראית מרהיבה. פרט הבועה, הוא מה שנותן למבנה את המראה שלו מכל צדדיו. קוטרה של כל בועה יהיה בסביבות תשעה מטרים.
 

המבנה שעלותו תהיה בסביבות מאה מליון דולר, הוא למעשה קופסה ענקית שמורכבת מבועות ריקות. שטחו יגיע לשבעים אלף מטרים מרובעים, גובהו יצמח לשלושים וחמישה מטרים. המבנה יכיל ששת אלפים מקומות ישיבה קבועים ועוד אחד עשר מקומות ישיבה ארעיים נוספים. החומר הקשיח שעוטף את המבנה שוקל רק 1% ממשקל הבניין אילו הוא היה מורכב ממשטחי זכוכית. כמו כן, הוא מבודד היטב והאנרגיה הסולארית שנאגרת בו משמשת גם ליצירת "חממה" יעילה לחימום החלל הפנימי וגם לחימום הבריכות. מכיוון שכמות מי הגשם לא ניתנת לצפייה מראש, מי הבריכות יעברו תהליך טיהור לשימוש חוזר. בחללו המרכזי יוקמו חמש בריכות, כולל בריכה אחת ענקית שגודלה יהיה פי ששה מבריכה אולימפית רגילה. מסביב תוקם מסעדה בצורה מעוגלת שמתעגלת כבועה טבעית. הצורה המרובעת של מרכז השחייה, תעבוד בהרמוניה צורנית עם האצטדיון האולימפי העגול הצמוד לו.  
 
החומר הסינטטי שיוצר את מראה הבועות מכונה בשם ETFE. זהו teflon,  חומר קל ושקוף למחצה, שיהיה כיסוי קשיח העוטף את המבנה ולמעשה יוצר את צורתו. משקלו קל מאוד ועדיף על פני כל חומר אחר. הבועות שעשויות מהחומר הזה, שמכונה גם כן  ETFE pillow cladding  או ETFE cushions, יושב בתוך שלד העשוי ממתכת ומוגן מפני קורוזיה. שלד זה מחובר לשלד אחר שמחובר לשלד נוסף הצמוד לו על ידי שיטות הברגה שונות וביחד יוצרות את האלמנט ההמשכי, הרצוף, או "העור", SKIN, של המבנה.

 

אחת הבעיות הרציניות שעמדו בפני המתכננים היא הבעירה המהירה של החומר הזה. חומר זה אינו עומד בדרישות הבטיחות של סין. לשמחת המעצבים, התברר כי בעת בעירה החומר "מצטמק" ונסוג ממקור האש וכך למעשה פותח  פתחי אוורור שמאפשרים לעשן לצאת ולהתפזר מחוץ למבנה. גמישות רבה של מחוקקי חוקי הבניה בסין, ש"כופפו" את החוק רק עבור מבנה זה,  אפשרו לבסוף להתגבר על כל נושאי הבטיחות הרבים, כולל מיקום כניסות ויציאות למבנה, שיוצר מבנה מעניין אך מסוכן שכזה. גמישות הקונסטרוקציה מתאימה לתנועות הקרקע העלולות להתרחש מתחת למבנה. המתכננים מצפים כי במקרה של רעידות אדמה, המתרחשות מידי פעם באזור זה, המבנה יתנהג כמתוכנן ולא יגרם לו כל נזק.
 
מרכיבים  אחרים וחשובים בתכנון זה הם ההתייחסות של המתכננים לחברה המקומית, לסביבה, לכלכלת המקום ומקורות האנרגיה השונים. הסינים הבהירו לכולם כי הם רוצים להפוך את האירוע הזה, האולימפיאדה, למפגן של כוח, עוצמה ויכולת ארגונית לאומית. בעזרת המבנים המרשימים והארגון המדויק תפתח לסינים עוד דלת לשאר העולם או להפך. בעזרת מבנה כזה, מבנה שיעבוד באופן עצמאי ויגרום לפגיעה מזערית אקולוגית לטבע שמסביב. הם מבקשים להוכיח את יכולתם ועוצמתם.  מבנה מסוג זה יציג בפני העולם את העקרונות החיוביים האוניברסאליים העומדים לנגד העולם המערבי, וגם למול עיניהם של הקברניטים הסינים. פילוסופית התכנון הדגישה את הרצון לשימוש נכון ויעיל במים. בצפון סין, מים הוא מצרך שלא נמצא בשפע. לכן היה עליהם לדאוג להספקה סדירה של מים, לשאוף לשימוש נכון במצרך זה. עקרונות אלו המריצו את המתכננים ליצר שיטה שתפיק את המקסימום האפשרי מעקרונות אלו. שימוש חוזר של כשמונים אחוז מהמים  הנאגרים על גג המבנה ומערכות אגירה תת-קרקעיות יחסוך בהוצאות של העיר. הבניין למעשה מופרד ממערכת הספקת המים העירונית, כך שהספקת המים תלויה אך ורק במבנה עצמו ואופן תיפקדו, ללא כל התחשבות או תלות במשאבים עירוניים.
 

נראה כי באולימפיאדה זו, כמו בכל קודמותיה, ההיבט הטכנולוגי של המבנה תופס את מרכז המגרש של האולימפיאדה. השימוש בטכנולוגיה ולא בסגנון אדריכלי זה או אחר, דווקא באולימפיאדה, מעצים את חשיבות עוצמתו של האדם ויכולתו או כישוריו להגיע לשיאים חדשים, לשיאים חיוביים מרשימים. שיאים אלו לצערנו אינם דווקא בספורט, כנראה, הספורט אינו הדבר המרכזי באירוע זה. הגאווה הלאומית המוקרנת בכל מקום אפשרי, ביחד עם מבנים מרשימים, הם מרכז המטרה. כל עיר רוצה להתפתח ולהתקדם. השאיפה להפוך למרכז כלכלי ותרבותי עולמי קיימת בכל עיר שמארחת את משחקי האולימפיאדה. רכבות, גשרים, שדות תעופה, בתי מלון ומבני ספורט ביחד עם רחובות ומרחבים נוצצים, הם למעשה העובדות שיישארו לאחר האירועים התקשורתיים, מרקמים אורבאניים אלו יהיו נקודות ציון בהיסטוריה העולמית התרבותית. העובדה שיוקם מבנה מורכב כזה, יכולה להוסיף כבוד וגאווה למדינה ותושביה הרוצים להצטייר בפני כל כמדינה מתקדמת פתוחה ומפותחת. ישום טכנולוגיה ועקרונות חיוביים המקובלים על כל מדינות העולם יכולה רק להוסיף נדבך נוסף של חיוביות לסין. רעיון השלום העולמי, השיתוף והקבלה ההדדית,  מקבל חיזוק נוסף בעזרתם הנדיבה של מבנים אדירים, מונומנטאליים.

בעיר

 

צילם: יוסי מטלון

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

בָּעִיר / רחל

 

וְכָךְ מִיּוֹם אֶל יוֹם, אֲנִי אַסְכִּין לָעִיר,

לִסְחִי חוּצוֹת, לַהֲמֻלָּה מַמְאֶרֶת,

לְשִׁמְמַת בֶּטוֹן, לִפְנֵי זָרִים בַּכֹּל,

וְלֹא אֶקְבֹּל, וְלֹא אֶלְחַשׁ: "כִּנֶּרֶת!…"

 

וְרַק בִּשְׁעוֹת הַלֵּיל, בִּשְׁעוֹת הָעִצָּבוֹן,

רַק בַּלֵּילוֹת, בַּאֲפֵלָה וָשֶׁקֶט,

אֶבְכֶּה וַאֲגָרֵד בְּחֶרֶס-זִכְרוֹנוֹת

הַפֶּצַע הַהוֹפֵךְ צַלֶּקֶת.

 

תרפ"ח

שיר נולד, לארכיטקטים!

 

צילם: יוסי מטלון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שיר נולד – נעמי שמר

 

שיר נולד
הקשיבו
שיר נולד הלילה
שיר הלילה נולד
שיר נולד
בקול תפים ובמצלתים
שיר הלילה נולד
 
השיר הזה מכה קדחת
במקצבו השגעוני
והוא ישטף את כל הארץ
כשירה של צוענים
 
והוא כמו דלקת בגרון  
משום שעד יומכם האחרון                                                    
תזמזמו אותו ותזיפו אותו
ועד שכל עצמותיכם תאמרנה
די  –  די –   די –  די –
שיר נולד!
 
עיר נולדה
הביטו
עיר נולדה בן-לילה
עיר בלילה נולדה
ואולי
משום שהיא נולדה בלילה
אין לה תאר והדר
 
העיר הזו מלאה דפקטים
והיא סקנדל והיא אסון
עבדה שכל הארכיטקטים
כתבו עליה בעתון
 
–    שהיא אינה יאה למגורים
–    שהיא כלה קופסות של גפרורים
–    שבתכנית-האב אין אילנות
–    ואין מקום לזוז ולחנות
היא צעירה מדי והיא צפופה מדי
אבל בכל זאת נולדים בה ילדים
כן – כן – כן –
בן נולד!

בן נולד
הקשיבו
בן נולד הלילה
בן הלילה נולד
בן נולד
הקשיבו בן נולד הלילה
בן הלילה נולד
 
ןאף על פי שזה עוד לילה
ועוד פניו מכוערים
תראו שמשכמו ומעלה
יגדל מכל הבחורים
 
אולי הבן שלי יבנה ערים
אולי הבן שלי יכתב שירים
דבר אחד ידוע לפחות –
שאת השם שלי הוא לא יתן למחות
לא – לא – לא –

בן נולד –
עיר נולדה –
שיר נולד –
הלילה

בית גבריאל – בית שלום

בשנים שבהם הייתה תקווה גדולה והעתיד היה קצת יותר ברור ומבטיח נפתח "בית גבריאל" לקהל הרחב. בשנת 1993 נפתח מרכז התרבות, בית המפגש, בית לאומנויות, "בית גבריאל" ע"ש גבריאל שרובר, בנה של הגברת גיטה שרובר שהגשימה את חלומה לבנות מרכז תרבותי ע"ש בנה. מבנה זה ממוקם על הגדה הדרומית של  הכנרת, ליד צמח. הוא משקיף בעין אוהבת ומלטפת לעבר הגולן ופסגת הר החרמון.

זהו מקום שאפשר לראות בו סרט טוב באולם מרווח ומשוכלל, לשמוע מוסיקה, לאכול, לשתות ולשוחח. אפשר גם להתכנס בו לציון אירוע ציבורי או מפגש פרטי. יש במקום גם אולמות לסמינרים והרצאות. אפשר ואפילו רצוי לשוחח במקום המיוחד הזה, אודות השלום, כל שלום, כפי שעשו בעבר כמה מנהיגים בולטים. ב"בית גבריאל" אפשר לצפות במופעי אומנות, אפשר לראות תערוכות ציור, צילום או פיסול. חלק מהאמנים המציגים שם ידועים ומוכרים לציבור וחלקם אנונימיים לחלוטין. אפשר גם לשתות קפה קר במסעדה המרווחת שבמרכז הבניין.

המבנה העדין מורכב מכמה גושים המחוברים יחדיו למתחם אחד על ידי מעבר מרכזי. הגושים יכולים להיות חצרות פנימיות או חללים סגורים. המרחבים והחללים לפעילויות השונות מקובצות לצידי המעבר. מסביב למבנה נראה לכל גן פסטורלי רחב עם טיילת ומדשאות מטופחות למרגלותיו. הטופוגרפיה של הירק מסביב עוצבה בשיפוע לכוון מי הכנרת. המרחב הפתוח העצום מאפשר התכנסות של מאות אנשים גם מחוץ למבנה. מרכז הבניין שהוא גם בית הקפה ומסעדה, משמש כמקום המתנה, מפגש ומנוחה. חלל זה מעוצב כיער קסום מלא עצים וממנו מתגלה נוף הכנרת והרי הגליל והגולן. מקום רגוע, מקום שלו, מקום מאופק, מקום שהוא טוב לגוף ולנפש.

המרחב המרכזי הוא פשוט בנפחו. עמודי ברזל מעוצבים בצורת עץ, יוצרים במקום תחושה של טבעיות, של חופשיות טבעית. הם יוצרים חלוקה פיוטית, טבעית, לחלל הפונקציונאלי. למרות החומר הנוקשה והאכזר המייצר את העצים, עוביים הבלתי מורגש מקטין את הניגוד שבין החומר והמסר הטבעי המפויס. עמודי הברזל, העצים המלאכותיים, הם למעשה האלמנטים שנושאים את הגג הגבוה, הם גם יוצאים באופן טבעי למרפסת המבנה וכך יוצרים את המשכיות הגג שמטיל צל על המרפסת הפתוחה לכנרת.

חומרי הבניין ופרטיו מאוד ברורים, פשוטים ורגועים. העץ ביחד עם האבן הטבעית העדינה בצרוף העצים והפיתוח הסביבתי המושלם משרים על המקום הרגשה של אחידות ונינוחות ביחד עם הרגשת נופש, חופש ורוגע.

למרות שהמקום מתוכנן בצורה מעניינת ומתוחכמת, המבנה כולו, בחומר ובצורה, בקצב ובקנה מידה, משולב בצורה מעולה עם הטבע והפיתוח שמסביב. ככל שעובר הזמן, המבנה הולך ומשתבח. המגע שלו עם מי הכנרת הוא מינימלי, הוא למעשה מעצים את חשיבות הכנרת שנושקת לו. המבנה נמוך ומחמיא לסביבה, הוא מתחשב בדעת אחרים, שכניו, הוא עובד עם כל מרכיבי הנוף בהתאמה מוחלטת. הבניין והסביבה לא יוצרים תחרות, לא גורמים למהפכות , לא משנים את הטבע, לא נלחמים על ההגמוניה. ביחד ובהסכמה הם יוצרים הרמוניה, משלימים אחד את השני ויוצרים מרחב מושלם. מרחב שנוסך את הרגשת השלום, מקרין את הרגשת היצירה ביחד עם הפיוס, ההפוגה  והשלום, שלום הנושק לכל חלקי המרחב הזה.

אדריכלים: אולריק פלסנר ודן ווינמן עם ארתור ספקטור ומיכה עמישר

עיצוב פנים: דורה גד

 

צילומים: יוסי מטלון

 

"גראונד זירו" , 3 שנים אחרי!

מחר יחול יום השנה השלישי למתקפה על מרכז הסחר העולמי בניו יורק. להלן קישור לכתבה מעתון "הארץ",

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=475985&contrassID=2&subContrassID=23&sbSubContrassID=0

ומי שלא מנוי ב"הארץ",

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=476012

ולגבי התכנון של האדריכל דניאל ליבסקינד, להלן רשימה שלי: דיכוטומיה ב-GROUND ZERO

http://www.nfc.co.il/archive/003-D-2580-00.html?tag=20-13-08

כתבה ב-CNN בנושא,

http://www.cnn.com/2004/SHOWBIZ/TV/09/06/apontv.sacredground.ap

ומאמר של Paul Goldberger באותו נושא:http://www.pbs.org/wgbh/pages/frontline/shows/sacred/limits/

שיהיה לכולם סוף שבוע שקט.

 
 

כל המוסיף גורע

ממש, אבל ממש לא יאומן ובלתי יתואר. הורסים כל דבר טוב, אונסים את הסביבה ואת העתיד. מגלחים את הירוק, ממיתים את החי, גורמים לזיהום, שטחי חלחול נאטמים, האספלט השחור מחליף את הצמחיה הירוקה. בכתבתה בעתון "הארץ" מתאריך 9.9.2004,  אסתר זנדברג התמקדה הפעם בפרויקט מגורים.

המילים מתארות, מספרות את המציאות, לצערי זה  "סיפור אמיתי".

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=475844&contrassID=2&subContrassID=7&sbSubContrassID=0

ולמי שלא מנוי ב"הארץ",

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=475844

 

 

משחקי ריגול ארכיטקטוניים

כבר בעבר כתבתי אודות מבנה שגרירות ארה"ב בתל אביב. כבר אז היה ידוע כי ה"אדריכלות הנעולה" מסתירה משהו. היא מסתירה וגם מגנה על תוכן השגרירות ומרכיביה. האלימות והטרור ביחד עם הפוליטיקה מעודדים פעילויות דפנסיביות ואופנסיביות באותה עת. בכתבה ב"המוסף לשבת" של ידיעות אחרונות, מה-3.9.2004, רונן ברגמן מחזיר לאמריקאים, משחק משחק של ריגול בכייני. אתם התחלתם, אתם ראשונים, אותכם למורה, גם אתם , גם אתם!, הוא עונה להם, יתכן שכן ויתכן שלא. בכיינות לבטח לא תעזור, לכאן או לכאן. הם לבטח לא יושבים בחושך ומעצבים את המכונית הסקסית הבאה שתחרוש את כביש מספר 1 בארה"ב, הם לבטח לא יושבים וכותבים את המחזה הסוחף הבא לברודווי, הם לבטח לא מתכננים לעשות קניות בגדים או מכשירי חשמל בארץ וגם, הם לבטח שואלים את עצמם מה הם עושים פה בחום הגדול הזה, מי ומה הביא אותם לכאן.

מה שכתבתי בעבר ופורסם לראשונה ב-NFC בתאריך: 20.4.2003

http://www.nfc.co.il/archive/003-D-2535-00.html?tag=20-10-18

ב- YNET מתפרסם בתאריך: 3.9.2004

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2972307,00.html

 

"המוסף לשבת" ידיעות אחרונות 3.9.2004

 

מי תכנן את זה?

יש לי נטייה מוזרה, אני מביט בבתים, עוקב בדריכות אחרי כל הבניינים, החדשים והישנים, הגבוהים והנמוכים, היפים והמכוערים, אלו שמוסיפים לסביבה ואלו שהורסים אותה. לעיתים תכופות, אני מרים את ראשי כלפי מעלה ובוחן אותם. לפעמים אני מתחיל למעלה ולפעמים למטה. זה מאוד תלוי באיכות המבנה. חלקם לא עושים לי דבר. במקרה הטוב, הם לא גורמים לי להתרגש או להתפעל, לא עושים לי כלום. אני לא זוכר את המקום. במקרה הרע, אני נשאר מאוכזב, מבולבל, לא מאמין. לרוב, אני נשאר חסר רגש כלפיהם. דבר לא נחרט בזכרוני. אילו לא היו שם לא הייתי מרגיש בחסרונם.

חלקם הקטן יפים ומעוצבים למופת. ברור לי כי מחשבות מרובות הוכנסו לתהליך התכנון, המעצב רצה שיצא משהוא מרשים מגרה ואיכותי. הם מפעילים את מחשבתי וגורמים לי לומר את אשר בליבי, לפעמים דברים טובים ולפעמים טובים יותר. המחשבה האסוציאטיבית שלי מתחילה לעבוד שעות נוספות. המחשבה היוצרת שלי ממשיכה להמציא פתרונות, להעמיק במחשבה, אני מקמט את מצחי. יש בי הרצון להתפלפל, לצרף מחשבות ולפתוח לכל קולות פנימיים ניסתרים. הם מענגים אותי ומשפיעים על גופי. מבנים מוצלחים, המוצבים והמעוצבים נכון,  גורמים לי לזרוח, לחייך, להתרגש לעמוד בלתי מאמין  מול החוויה שאני עובר.  אני עומד, עוצר מולם וממלא את ריאותיי באוויר, מלא התפעלות והערכה. זה כמובן מגרה אותי וגורם לי להעריץ את יכולות האדם שהשתמשו בטבע בכדי לבנות סביבנו דברים נפלאים. אני משתוקק לחזור למקומות העשירים בתוכן, במסרים ובמחשבה, גם אם היא לא לרוחי. מקומות וחללים, פנימיים וחיצוניים, בעלי איכות, גורמים לי לשוב אליהם, כמעט כמו כל דבר איכותי אחר בחיים.  

לצערי, רוב המבנים פשוט לא עושים דבר להולך הרגל, לרוכב באופניים ואפילו לזה שגר או עובד בתוך החללים שנוצרו בעזרת בטון, פלדה וזכוכית.  הם למעשה שקופים וחסרי איכות פיזית. אבל יש גרוע מזה. סביבנו הוקמו מגדלים, מבנים ושאר גופים שמכערים את סביבתם. עצמים הגורמים נזק וויזואלי וכשלון סביבתי לדורות. מרחבים שליליים באיכותם לא מחזירים אותי לשם. מי תכנן את הבלתי מוצלחים הללו? לא משנה מי! מי עצב את הכיעור הזה? מי אישר את הקמתם? לא משנה כבר מי! לא יכול להיות שאדריכלים עשו את זה. לא יכול להיות שתמורת סכום פעוט מישהו בכוונה או שלא בכוונה, גרם נזק לשנים רבות. אולי כן, אולי הם כבר שכחו את מה שלמדו ורק גורם אחד ממריץ אותם לייצר אסונות, עקיצות סביבתיות, מחלות תורשתיות, גנטיקה פגומה, מבנים הגורמים לפצע, לצלקת מכוערת, לנזק בלתי הפיך, לאדם ולסביבה. מי הם המעצבים שעדיין ממשיכים בתהליך כיעור המקום שלנו?