ארכיון חודשי: יוני 2004

צבעים בבית הכנסת הגדול בת"א

הג'ונגל מברלין הגיע לשיינקין

הישראלים השתלטו על הג'ונגל.  הגיליון החדש של מגזין החברה והתרבות הגרמני Jungle World יצא לאור השבוע. בין כל המאמרים המחכימים, נמצאת גם הרשימה הצנועה שלי אודות רחוב שיינקין והקוטביות התוססת שבו. הנושא המרכזי של הגיליון עוסק בישראל והחיים כאן.

קישור למאמר:http://www.jungle-world.com/seiten/2004/26/3394.php

תודה לאביבה משמרי.

פרידה לטובה!

 

"תגידי משהו מרים, נו באמת",  ביקש האדון פינקלשטיין, בתחנונים מזויפים, בזלזול. אף מילה היא לא הוציאה מפיה הנעול. ראשה היה נטוי הצידה, עייפה מהחיים, מותשת. הביטה לרצפה בעיניים התרות אחרי מקום מפלט, נמלטת מחבטה מילולית, מנסה להראות כי היא מתעלמת מהאירוע, אוטמת את ליבה. הכתף הימנית שלה נעה בתנועות בלתי רצוניות, כאילו בולמת, אומרת "לא" לפינקלשטיין. והוא – שוב הפציר, כשחקן מנוסה, החליף תחפושת, העמיד פנים, התחנן כילד המבקש ממתק. אחרי הכל, הם עבדו ביחד כמעט שלושים שנה וזה יומה האחרון במשרד שלו – הוא פיטר אותה. תמיד היה לה מה לספר, היום היא התאמצה לסכור את פיה בכדי לא להעליבו לפני כל עובדיו ואישתו המחומצנת. אם היתה אומרת את אשר על ליבה היה מתנקם בה.

שערה הקצוץ והצבוע של מרים לא הסגיר מרחוק את גילה המתקדם, אך שורשים לבנים בצבצו פה ושם בשערה הקצר והמרוח בג'ל זוהר של ילדים, תמיד לבשה מכנסיים כהים. המראה הגברי שלה עם הסיגריה הזולה הנעוצה בפיה המוקף בקמטים מאופרים, הסתיר את שנות חייה הקשות עם המאסטר פינקלשטיין. זו היתה הפעם החמישית שהם נפרדים – הוא שוב זרק אותה – זה סיפק את אופיו המתעמר.

ביום האחרון, שעה לפני עזיבתה הסופית, התבשרה מרים כי נולדה לה עוד נכדה. "עכשיו יהיה לי משהו טוב לעשות", אמרה בבדיחות מאולצת. קולה המחוספס שהסגיר שנים של עישון, היה מבקר ובוחן. תמיד חיפשה ומצאה משהו לא טוב בעבודתם של עמיתיה. השהות הממושכת ליד פינקלשטיין שינתה את התנהלותה. לפעמים הכלב מתחיל להיות דומה לאדונו? אולי בעצם תמיד היתה שלילית, לכן עבדה שם.

פינקלשטיין, שנראה כמו מהנדס ביוב אפרורי, התנהג כמו מאלף אכזר של חיות כנועות. מידי בוקר, בשעה שמונה ועשרים, עשרים דקות לאחר שכל שמונת האריות שלו כבר היו שרועים בכלובים, הוא נכנס למשרדו בסערה, כשעיניו האדומות בולטות מעבר לקו המצח, אוזניו זקופות ועל פניו מבט מתרה, מאיים. בידו הקטנה לפת בידית תיק ג'יימס בונד שחור. בחלל המשרד שררה הרגשה קשה, "הנה, הוא בא!" – לחשו באימה. שקט רועם, דממה בערה במקום, כשהוא חצה את המשרד, חתך את האוויר בתנועותיו המושחזות, עד שנחת על כיסאו בלשכתו המלוקקת. האריות המשיכו לשבת בשקט,  כאילו חיכו לגזר הדין.

במשך כל היום העובדים הכפופים היו ישובים בתנוחה מתאבלת על כיסאותיהם הקשים, לכודים במלתעותיו של פינקלשטיין, אדישים לכאבם. אף אחד לא זע ולא נע, חששו מנזיפותיו. הם לא התלוננו, כאילו לשונם מוסמרה. מעילים עבים שכיסו את גופם, היו כשכבת מגן מפני הקור החודר והמקפיא במשרד ומפני חצים מילוליים שנורו לעברם. הקירור עבד ללא הפסקה גם בחודשי החורף. אפילו לעובדות הרוסיות שהיו שם היה קר. הפריץ פינקלשטיין לא רצה שהאריות יירדמו, הוא רצה לשמור אותם ערניים ומיצרים. לודמילה, שחזרה מביקור בקייב, ניסתה בחשאי להעלות את טמפרטורת המזגן – זה לא עזר. כמו שומר אסירים אכזר, הוא עבר בזריזות כפייתית מתא לתא, בדק כל שעה את טמפרטורת המקום והיה מנמיך אותה. לו, לא היה קר. מזגו העצבני ותנועותיו החדות והמהירות חיממו את גופו הקטנטן.

פניהם של העובדים הדוממים היו מכוונים לעבר מסך המחשב, בוהים בו במבט כבוי, דאגו לעתידם הנובל לנגד עיניהם. גם משכורתם המעליבה דרבנה אותם לחפש בחשאיות מקום פרנסה אחר. הם ידעו כי אדונם יעיף אותם לכל הרוחות, יפלוט אותם. בעל-הבית לא פספס שום הזדמנות להזכיר בפרהסיה את שמם של אלו שפיטר. חזר וסיפר את כל סיפורי הפיטורין כמו ילד שקיבל ממתק במרמה, מתענג על כל תזכורת לכוחו לנצח את הגדולים. העובדים פחדו אך גם רצו שיפטר אותם, קיוו לא להיות שם יותר, אך לא העזו ללכת בעצמם.

 

הוא לא אהב עובדים עצמאיים ויצירתיים, תמיד חיפש עובדים חלשים, רדודים, שקופים. במחדלים ובשגיאות תמיד האשים את עובדיו האילמים, רק לא את עצמו. "קובי היה חולה שבועיים", שיקר מבלי להתבלבל, לאחד היזמים כתירוץ למשהו שהוא לא עשה. קובי היה חולה יומיים. כהרגלו, כמו בלש עצבני, תוך כדי העברת מבט חשדני סביבו, הביט לצדדים, לחש בערמומיות לעובדיו: "נראה אם יתפסו אתכם", לימד אותם להטעות ולרמות. הם הלכו להציג בשמו, תכניות עם נתונים שיקריים, תפסו אותם, ואיכשהו האשמה לא נדבקה אליו. הבדיה והשקר הפכו לשיטה. כל מילה שלו פילחה את האוויר המוצק, פילגה בין יושבי המקום, ובין המקום לעולם השפוי שבחוץ. הפרד ומשול.

המפעל האפלולי של הזוג פינקלשטיין שנבנה על קשרים וירושות של דורות קודמים, היה צר ועמוק, מאוכלס באווירה של חוסר וודאות. הוא נראה כמו באר עמוקה עם תחתית דוקרנית, צינוק. ליד הכניסה המצוחצחת, היתה מוטלת על כסאה, סוניה, מזכירה תזזיתית באופייה ומתגרה בלבושה. קבלת הפנים לכל הנכנסים היתה חמורת-סבר, נוקשה. כאילו אומרת  במיאוס: "מה אתם רוצים מהחיים שלי…". בחנה בעין ביקורתית כל מה שנכנס ונתנה הרגשה של כניסה למלכודת.

לאחר הפגישה עם סוניה היה מסלול ארוך וחנוק שחיבר בין קיר הכניסה השחור והקיר הפנימי, בסוף המעבר, שהיה אף הוא שחור זועף ונבנה באלכסון עצבני ובלתי יציב, עוקם מטריד. בדומה לקיר, חוסר יציבות וחוסר דיוק היו האמת הצרופה של פינקלשטיין. המעבר חצה את המשרד לשני אגפים. רצפת השיש שהונחה על המעבר היתה חלקה כקרח, מן מסלול מכשולים שמנע מהעובדים להגיע לגבירים שישבו בסוף. הם לא הגיעו, אך אחד לא העז לבקש יום חופש או, חלילה, תוספת למשכורת, אף אחד לא חשק להיפגע במסלול הממוקש הזה.
משני צדדיו של המסדרון נבנו תאים קטנים ומחוררים, קוביות מתכתיות נוקשות ששיוו למקום מראה של בית-מעצר. קופסאות ספוגות בריח של צינה שנראו כמו כלובים חדים ודוקרניים, מלכודות מתועשות, מרושתות, צבועות בצבע אפור עכבר. הם דמו לפינקלשטיין, שהיה איש קר ואפרפר. לתוך התאים הושלכו שמונת העובדים המבודדים, ארבעה בכל צד, ששנאו את הכלובים, אחד את השני, ובעיקר את אדונם. צינורות פלסטיים אדומים השתלשלו מהתקרה הכהה, וחיברו כל קוביה למערכת תקשורת חיצונית. החדירו חמצן לעובדים, כמו כדוריות דם אדומות הזורמות בעורק מוביל חיים – זה היה קשר יחיד ומחייה בין מרחב הכליאה של פינקלשטיין לעולם החיצון.

בהיכלו של פינקלשטיין היה שקט חולני מצמרר. סימני החיים היחידים שנשמעו, היו רחשי המחשב ולחיצות העכבר. עמודי פלדה מאיימים, חשופים, שהיו צבועים בצבע אפור, עמדו לצד כל תא, כזקיפים תקיפים השומרים פן אחת החיות תעיז להימלט מהכלוב הצפוף. הסדר והנוהל היו כפייתיים: המרחקים בין התאים היו שווים, המסמכים בכל תא הונחו בשורות שורות, מאורגנים באותו כיוון, כמו חיילים שפוטים, מוכנים למסדר המפקד. לאורך צדו השני של המשרד, היו עמודים הצבועים אדום עז, דגל אדום ליד כל תא. כזה היה המתח בין העובדים שכל רצונם היה לשרוד את החודש, לסיים עוד יום ללא צעקות וצלקות.

דלת זכוכית כפולה ואטומה היתה נעוצה בקיר הכניסה שהפריד בין פנים המשרד האטום והאורב לבין העולם התוסס והפתוח שבחוץ. פינקלשטיין התנהג כסוכן חשאי: עקב ברציפות אחרי עובדיו, סנן והסתיר עובדות, התחכם עם החוק,  ואסף חוות-דעת על עובדיו שלו מעמיתיהם המפוחדים. כשפניו חמורים וגופו מתנדנד, מתקמר ומתקער, צעק לעברה של סוניה הדו-פרצופית: "תוציאי את האינפורמציה ממנו!", שלח אותה לעסוק בריגול פנימי. בכדי לשרוד הם הכתימו אחד את השני. אחד מעובדיו השפופים, גמגם בקביעות, אבל כשהלשין למנהלו על חבריו למשרד, דיבר בשצף קצף, ללא מעצורים. עובדת אחרת, אישה מבוגרת ומרירה שנראתה כמו לימון סחוט, איטית, קטנת דעה וממדים, ריכלה בפניו על עובדים אחרים, בחללו של פינקלשטיין, שואב המידע. בכוונה סכסך המאלף בין האריות שתקפו אחד את השני, התאכזרו ונקמו. ההקנטות ההדדיות וההלשנות הקטנות יצרו ביחד הר געש רוחש בטרם התפרצות, האוצר חום מכלה.

בסוף הדרך, בקיר השחור והנטוי היו שני פתחים צופני סודות מעיקים. האחד שימש כניסה למקדשו של המנהל והשני ללשכתה של אשתו הפיגורטיבית שניסתה להתעלם מגילה המתקדם. אישה רעה וחשדנית שלבשה תמיד שחור-לבן, מה שהדגיש את החדות החותכת שבה. היא ניהלה את המשרד בשיטתיות חולנית, ושידרה לכולם כי יש לה תאבון זללני לכסף! כסף! ועוד כסף!

מעולם לא היתה לפינקלשטיין אמירה חיובית על עובדיו, לא נתן מחמאה או חיזוק. הוא לא סמך עליהם ודאג להנמיך את קומתם, להוציא אותם משיווי משקל, יצק אותם לתוך תבניות מתכת כאילו היו חומר ביד היוצר. הוא חשב שהוא אלמותי, כל יכול ומעל לחוק, וכך גם נהג. "אני גאון, זה בגנים שלי" נהג לומר לקובי. יום אחד, כשנסע לפגישה והחנה את רכבו הגרמני והיקר, במקום האסור לחניה, אמר לקובי בלגלוג ובוז, "אני מעל זה!". קובי בלע את רוקו וקיווה שיגררו את האוטו. הוא השתוקק לראות את פרצופו החד של האיש הקטן מאדים ומתנפח מכעס. זה לא קרה, לצערו.

המטבח הזעיר שימש בדרך כלל ככניסה לשירותים הדחוסים. גודלו יכול היה להכיל אדם וחצי בעמידה. לשבת?! חס וחלילה – עוד מישהו יחליט לערוך לעצמו הפסקת קפה. שם, נהג פינקלשטיין לכסוס את ציפורניו ולבלוע בחטף את השוקולד המריר שלו, לבדו. את חייהם של עובדיו קיצר ומירר. החלב העמיד הזול ביותר, היתה ההשקעה היקרה ביותר של הזוג פינקלשטיין בעובדיהם, לכן, במשרדו של פינקלשטיין הפסיקו לשתות קפה, אחרי הכל, אסור לפנק את העובדים. הם רק עובדים.

 

עובד שהעז לצאת החוצה לקנות סנדוויץ היה חוזר ומיד בודק שהאדון לא הבחין בפשע הנורא שבוצע לעיני כל. את הסנדוויץ שנקנה בחוץ היה צריך להחביא. כמו תיאמו מראש, הם אכלו רק כאשר האדון היה בשירותים, בעת שנטש קמעה את נתיניו, פעמיים ביום, כל יום באותן שעות. בניגוד ליושרו המקצועי, מערכת העיכול שלו עבדה בדיוק גרמני.

מידי בוקר, בכניסתם הכפויה למשרד, העובדים הרגישו רוח גבית חזקה הדוחפת אותם פנימה, וכוח פנימי שואב, יונק אותם לתוך לוע חשוך. הדלת ננעלה מאחוריהם. "נעביר עוד יום…". אמרו לעצמם באדישות שאחרי הייאוש. כבדות הנפש לא אפשרה להם לומר: "בוקר טוב!". הם הרגישו מובסים כבר בתחילת היום, כמו היו כבר בסופו של קרב מתיש. לא, זה לא היה משרד של גובי מסים שנואים או קברנים מרי לב ונפש. קשה היה להאמין שזה היה מקום שבו עסקו באדריכלות. או, למעשה, משרד בו יושבים אנשים שפעם קיוו ליצור אדריכלות.

לאורך המשרד היו קירות ערומים צבועים בצבע בטון דהוי, ומספר אשנבים שחורים שהיו מוגפים בפקודת פינקלשטיין. להביט החוצה, לעולם הפתוח, היה בלתי אפשרי, החופש נשלל מידי יום. ההנהלה צנזרה כל מידע שנכנס ויצא, מקום סודי, מן סוכנות ביון זערורית. גירויים חיצוניים היו אסורים, קרני אור או חום טבעי לא חדרו למשרד המאובן וגם לא צלילי רדיו או קולות מן הרחוב. העובדים לא יכלו לצאת החוצה בגלוי להפסקת הצהרים, לא היתה הפסקה.

לודמילה, השרטטת השופעת, דקת שפתיים ורחבת ירכיים, נהגה לאכול את הסלט הירוק שלה, כמעט מתחת לשולחן, שפינקלשטיין  לא יראה אותה נוגסת בזמן העבודה חס וחלילה.  פניה העגולות, הסגירו את הפחד שמא אדונה ידע שהיא מבזבזת את זמן עבודתה היקר, ויחשוב איך היא מרוקנת את כיסיו. כמו במחתרת, נהגה להסתיר את הטלפון הנייד השחור שלה מאחורי שערה השחור והחלק שכיסה ברישול את אוזניה. מצב רוחה השתנה בהתאם לתגובות אדונה. כשכעסה, נהגה ליבב במבטא רוסי כבד וזעם כבוש, כמו חיה לכודה: "הוא צועק…הוא צועק עלי". היא פחדה ממנו, מהמבט הטורף שבעיניו וקולו הצווחני. גם מהפיטורין פחדה. בכל מחיר שמרה על מקום עבודתה, גם אם היתה צריכה לדרוס את עמיתיה. היתה לה תורת ההישרדות קשוחה. 

שערה של סוניה, המזכירה הבלונדינית המחומצנת, היה אסוף לאחור, מה שהבליט את פניה הגדושות. ישבנה הלבן והתפוח נשפך מבעד המכנסיים הצבעוניים, נמוכי המותן, שנפרמו מפעם לפעם. מחשופה הנמוך לא השאיר הרבה לדמיון, ופטמותיה הזקורות בלטו גם מעבר לסוודר עבה, כלועגות לסדר הטוב. המגפיים הכבדות והמרעישות שנעלה, השאירו סימנים על ריצפתו של פינקלשטיין, וצלילים צורמים בחלל מה שהכעיס את אשתו הפדנטית. בגדים, אלכוהול ובחורים לא ממוינים היו עיקר עיסוקיה בשעות הפנאי, והם מלאו את מחשבותיה בשעות העבודה. היא נהנתה להישען באלכסון על הקיר שליד השירותים של פינקלשטיין, לעשן בשרשרת ולאפר בזדון את הרצפה. רחוב אלנבי היה מקום הבילוי שלה, שם גם קנתה בדים ותפרה כיסויים לגופה העבה, כמיטב דמיונה – היה נדמה לה כי היא הדבר הבא באופנה העולמית – תקוות גדולות… בנוסף לכישורי האופנה שלה, היא לימדה את כולן את תורת הקוסמטיקה והבישום. כמו פינקלשטיין, גם סוניה אמרה שהיא גאון, ונהגה לכנות את עצמה – "עציץ", כי חשבה שפינקלשטיין לא ניצל את כישוריה, שהיו לטעמה מגוונים ומופלאים. הוא חשב, כמובן, שהיא "אפס גמור".

ברוע לב, לא החמיצה אף הזדמנות לרקום קנוניה. למרות שהיא ממש לא אהבה את לודמילה ולא חיבבה את לובה, סוניה תמיד ידעה כיצד לאחד אותן כנגד מישהו אחר, כאילו חתמו ביניהן על ברית תקיפה סודית.

לובה, שלבשה שמלות מתוחות, היתה עדינה ומנומסת. היו לה פנים חדות, חזה קטן וגאה ועמוד שדרה ישר שלא אהב להשתתף במזימות של סוניה, שיצרה מידי יום סכסוך אחר, אם בגלל קלסר חסר או עבודת הדפסה שלא הבינה. את סבינה, המנהלת הרומנייה, גדולת העכוז שעזרה לגברת פינקלשטיין בניהול המשרד, ובתוך כך גרמה לה ייסורי קינאה, סוניה לא אהבה במיוחד, וביום שחור אחד צעקה לפני כולם, בחימה ובלהט: "אני אפטר אותה!".

כשידיו השעירות מקופלות מאחורי גבו, וחזהו הקטן מתוח, צעק פינקלשטיין בפראות: "סוניה, סוניה, איפה היא?", הבזיק הברק, "אני לא פה! התאבדתי!", נהגה סוניה להשיב לו, אחרי שפלטה קיטור של קללות עסיסיות ברוסית. "עשית בחוכמה!" ענה האדון קטן הקומה. גם סוניה לא טמנה את ידה בצלחת, "פינקלשטיין, תפסיק לשקר לכולם!" התנפלה עליו ללא חשש, כמו רעם ביום גשום. היא היחידה שהעזה פנים כנגדו. עיניה כמעט יצאו מחוריהן, נימי פניה האדימו והיו כמפת דרכים על עורה הבהיר, ומבטיה הכועסים לוו במבטי כל הנוכחים שהתאקלמו לסביבה אלימה. דמו רתח, הוא פילס את דרכו, הבקיע את החלל הקר לשברים ודרך הסדקים שבקרח הגיע לחדרו. פניו המעוטרים בחריצים רבי צורות, היו חיוורים כסיד.

 

מידי יום, חיפש פינקלשטיין קורבן אחר, חלש, להתעלל בו. מרים הסחוטה ספגה את היריות הראשונות, יום אחרי יום שאל אותה בלגלוג: "לקחת פרוזאק היום?". לפי אופן התנהלותו, נראה שהוא בלע משהו, אך גופו הצנום כבר התרגל לכדורים שנטל בעצמו. למרות שישבו מספר מטרים אחד מהשניה, מר פינקלשטיין נהג לשוחח עם מרים בטלפון. שיחותיה הטלפוניות איתו הסתיימו תמיד בטריקת השפופרת. "נמאס לי מהאדיוט הזה", יללה."שמעתם, נמאס… לי… מהמפגר… הזה" חזרה על עצמה באיטיות ובקול רם. משפט הסיום של מרים לכל שיחת פנים אל פנים עם האדון, היתה: "שילך להזדיין…" ומראה לו את האצבע, לעיני כולם, בתנועה מגונה, מאחורי גבו הצר, בעודו שועט, לאורך המסדרון, בחזרה לחדרו. "אני יודעת, בגיל שלי כבר לא ראוי לדבר ככה", אמרה לקובי, והוא השיב לה: "נו, שסוף סוף יעשה משהו טוב…".

היעדרותם לשבוע של הפינקלשטינים, ממרכז השליטה שלהם, נתנה הזדמנות לעובדים המעולפים להחליף מילה אחד עם השני ואפילו לחגוג את חסרונם הזמני של הזוג, עם פיצה חד-פעמית שהוזמנה בטלפון. כשחזרו האדונים מטיול באירופה, הם הביאו משהו למשרד. למרות קמצנותם הכרונית, הם נפרדו בצער ממספר שקלים וקנו שקית שהכילה בדיוק שמונה סוכריות, אחת לכל פועל. כשחצה בזריזות באותו יום את המשרד בדרכו הקבועה לשירותים בכדי להטיל את מימיו, שאל פינקלשטיין בהתפעלות "כבר נגמר? לא נשאר?". למרות שהביא לכל עובד סוכריה יחידה, הוא חשב שישאירו לו אחת. זה הדבר המתוק היחידי שהם קיבלו ממנו.

כל יום, בדיוק בשעה ארבע אחר הצהרים, נעלמו האריות. התקע יצא מהשקע, העפרונות נפלו מהידיים. מחסומי החרות נפתחו. למחרת, כמו טקס יומי, בדיוק בשעה שמונה ועשרים, מר פינקלשטיין סקר את המסדר ובדק שכולם עדיין חיים ונמצאים במקומם. "מה פה?… מה פה?", שאל בחופזה כל תא בנפרד, מבלי לחכות לתשובה, התא לא ענה. ושוב, כהרגלו, בשעה תשע בבוקר הוא חצה את המשרד בדרכו לשירותים, שם ישב חצי שעה ועשה את צרכיו. על מה הוא חשב שם בעודו מגרד את מצחו העוטה גירויי עור אדמומיים?

בטקס הפרידה ממרים שהיה חסר מילים ורגש, הואילו בטובם הבעלים, להניח על השולחן כמה מוצרי מותרות. היו שם מעט עוגיות קשות ושני בקבוקי שתייה זולים.  גם את מעט העוגיות שנשארו על השולחן חטפו והחביאו עוד לפני סיום טקס הפרידה המביש. כלבם המעוצב אהב כעכים קשים.

פרידה נוספת התרחשה מספר שבועות לאחר מכן. הפעם ללא גינונים מיותרים. לא היו מסכות, משקאות קלוקלים או מילים חלולות. לאחר שלא סבל את הצעקות, את השקרים, את החיוכים המאולצים, ואת הצביעות של האנשים והמקום – הוא השאיר הודעה קצרה ונטש. שלא כמו מרים שפוטרה בדרך איטית ומייסרת, קובי, עזב מיוזמתו ולא שב עוד לתאו.

לא היו יותר פרידות, היו נטישות והלוויות. האריות התפגרו או ברחו. הבוחרים בחיים מצאו מקום חי. האדון ואשתו נשארו בגפם, שקועים בבדידותם, במשרדם הריק והעקר – לא היה את מי לרמוס, לא היה את מי לספור. עדיין בטוחים בדרכם – הם נשארו כלואים בתוך עצמם. שקט.

גישור פוליטי

ביפו, מעל לכביש שחוצה שכונה של תושבים ערבים לשני חלקים, מעל לכביש שהונמך בטעות מהסביבה שלידו, לא רחוק מהים, הוקם גשר להלכי רגל. האדריכל צבי הראל תכנן גשר רחב, רחוב על-קרקעי המונח בקצוותיו על תחנת שנאים. כן, זהו גשר הבעל שם טוב, כן זה שמו.

זוהי אומנות המקום, זה גשר מקומי! את אומנות הגישור אפשר ללמוד בתיאוריה, אפשר גם ללמוד אחר מעשה, משהגיאות שעושים בחיים, חווים את זה. גשר הבעל שם טוב הוא גשר שמחבר שתי גדות, אולי עולם אחד שנחצה בטעות. יש לו ערכים עמוקים נוספים, ערכים שהם מעבר לפונקציונליות הבסיסית. הוא נראה כבתים שהיו, בתים שאולי יהיו, משהו ששייך למישהו, משהו שהיה שייך למישהו. יש בו מרפסות וחלונות, דלתות ומדרגות, יש בו "משרביות", יש בו משחק של אור וצל, הוא מדבר בשפת המקום. לגשר, או לרחוב העילי הזה, יש צורה ואופי מקומיים, תרבות האזור יצרה אותו. האמירה הצורנית היא גם אמירה פוליטית. היו ביפו מבנים ואינם, ישנם מבנים חדשים השייכים לאחרים. הבניה היקרה יכולה לספוג לתוכה רק מעטים ספורים. מדרגות מובילות אליו בצד אחד ובצידו השני הוא מתחבר למפלס האדמה הגבוה. הוא נוף המקום, בפנים הוא בחוץ ובחוץ הוא בפנים. הוא רחוב שחולפים בו אנשים, נעצרים, מביטים ומשקיפים מכל זווית. מי שחי במקום מרגיש כאילו הוא חלק ממנו.  

הגשר האותנטי לא הוטס לארץ, הוא לא תוכנן בבית מדרשם של אדריכלים-מהנדסים כוכבים שמעבר לים. זה גשר שחי את מזג האוויר של הסביבה, גשר שחי את מזגו של האדם המקומי. הגשר הוא תאור המקום. זהו מקום חדש שקשור למקום הישן.  מקום שנוצר "יש מיש" ולא "יש מאין".