ארכיון יומי: מאי 29, 2004

וויטני מחכה למרסל ברוייר

 

כבר למעלה משני עשורים שמנהלי מוזיאון וויטני מנסים להוסיף לו שטח. הגלריות קטנות ומלאות, וצריך אגף נוסף עבור סיפריה, אודיטוריום וחלל גדול נוסף עבור פעילויות תרבותיות אחרות. המוזיאון נמצא במנהטן, בפינה של שדרת מדיסון ורחוב 75. בנייתו הסתיימה בשנת 1966.

מבט מהצומת לעבר מוזיאון וויטני,  צילום: יוסי מטלון 

לא כל כך פשוט להרחיב את המוזיאון. התכנון הראשוני של תחילת שנות השישים, לא ציפה לגידול טבעי והעובדה שהמוזיאון נמצא באזור המיועד לשימור, לא מקלים על תכנון האגף החדש. מרסל ברוייר, אדריכל המוזיאון, מודרניסט טהור, מיקם משני צדדיו של המבנה, קירות, מעצורים שחוסמים כל התפתחות או צמיחה אופקית עתידית. כאמור, המוזיאון ממוקם בפינת שדרה ורחוב, לכן יש לו שתי חזיתות עיקריות. אחת פונה לשדרה, מדורגת בצורה הפוכה. פרופיל המבנה המדורג חזק מאוד מבחינה וויזואלית, מוכר לתושבים ולמבקרים ובולט לאורך השדרה. במפלס הרחוב נמצא גשר שעובר מעל לקפטריה שנמצאת המפלס המרתף. הגשר מקשר בין המדרכה לבין הכניסה הראשית המובילה לקופות שממול. בקצה הגשר שברחוב, ליד המדרכה, יוצאת "לשון" מבטון, גג לגשר, הצהרה המזמינה את העוברים והשבים להיכנס פנימה ולראות אומנות אמריקאית מודרנית. בחזית זו יש חלון בודד גדול המכוון בזווית מתאימה לצומת הדרכים. בחזית השניה שנמצאת על הרחוב יש מספר חלונות בגדלים שונים הממוקמים בצורה אקראית "ומביטים" בזווית לכיוון הצומת. המבנה מחופה באבן גרניט אפורה וקודרת.

לצורך ההתרחבות, מנהלי המוזיאון רכשו את כל המבנים הצמודים למוזיאון והנמצאים לאורך השדרה. בשנת 1985 המוזיאון הזמין את האדריכל מייקל גרייבס מפרינסטון  ניו-ג'רזי, לתכנן את ההרחבה המיוחלת. גרייבס ממובילי הזרם הפוסט-מודרני הציג מספר חלופות. כולן היו צבעוניות וכבדות, מלאות בציטטות היסטוריות ופרטים דקורטיביים, כיאה למבנה פוסט-מודרני. התכנון של גרייבס השתלט על המבנה הישן וכאילו רכב עליו. החלופות לא כיבדו את הסגנון המודרני ולא השתלבו עם המבנה הנקי בעל האופי הקופסתי. 

מוזיאון וויטני והמבנים הצמודים אליו (המיועדים להריסה) לאורך שדרת מדיסון, צילום: יוסי מטלון

הדירוג ההפוך שבחזית המבנה של מרסל ברוייר, יוצר הרגשה קלה של ריחוף והתגרות בטבע, בניגוד לאופי הפוסט-מודרני המנומנם והמקובע שיושב חזק על הקרקע ללא כל תנועה או חידוש טכנולוגי הנראה לעין. המבנה הקיים חסר כל פרטים דקורטיביים ונקי מעומס גיאומטרי היסטורי. תושבי העיר לא אהבו את הסגנון הכבד שגרייבס הציע. הוא ניסה להחזיר לניו יורק אלמנטים ניאו-קלאסיים, שמזמן ננטשו על ידי תושבי ניו-יורק שמחפשים את הקלילות והחזון שביצירתיות המפעפעת בחוף המערבי, בקליפורניה. הניו-יורקים מחפשים את המחר החדש והבלתי צפוי. בדרכם זו הם נוטשים ללא ייסורי מצפון את העבר של האתמול. התוכניות  של מייקל גרייבס הוכנסו למגרות ונשכחו.

בשנת 2001  התחדשו הגעגועים למבנה חדש. ביקשו מהאדריכל המצליח מרוטרדאם, ראם קולהאס, להציג את רעיונותיו. עלות בנית התכנון שלו, 200 מליון דולר, הפילה את הפרוייקט. הוא ביקש להפריד כמעט באופן מוחלט בין החדש לישן. רעיונותיו היו מעניינים אבל מנהלי המוזיאון לא יכלו לקבל על עצמם עומס כלכלי  בסדר גודל שכזה.

הצעה תכנונית של אדריכל מייקל גרייבס (מודל + אילוסטרציה)

את מרסל ברוייר קצת קשה להשיג היום. אני בטוח שהוא היה מעצב את האגף החדש בצורה המבריקה ביותר. אולי הוא היה מתנגד להרחבת המוזיאון ומשכנע אותם כי צריך להשאירו בפרופורציות הנכונות ולהמנע מהריסת האיזון הצורני ושינוי מרכז הכובד הנפחי של המבנה.

אדריכל מרסל ברוייר 1981-1902

 

 

 

 

 

 

 

כעת הם מחפשים אדריכל אחר. אולי כדאי שיחפשו מישהו שיכבד את המבנה הקיים וינסה לשלב תכנון עדכני שיעבוד בהרמוניה עם הישן. מבנה חדש שיענה על הצרכים הפיזיים וישתלב באופן וויזולי עם חזיתות המבנה הישן והאיכותי. ה"ניו יורק טיימס" מדווח בכתבה מה-19 לחודש זה כי אפשרי שהאדריכל האיטלקי ראנזו פיאנו יצטרך להתמודד עם האתגר הקשה הזה. כבר בשנות השבעים תכנן פיאנו ביחד עם האדריכל ריצ'ארד רוג'רס את מוזיאון פומפידו, מבנה פתוח מבחינה אנטומית, שנחשב  מאוד מהפכני בעת בנייתו.