דו-גלגלי ממונע בשדה הקרב!

ברחוב העירוני הצפוף, העצבני והדחוס, הכביש הופך לעתים קרובות מידי לשדה קרב. ובמלחמה כמו במלחמה מישהו חייב לנצח. או שמא להפסיד? והרי ידוע לכל בן תרבות כי בקרב הזה, כמו בכל קרב, אין מנצחים. הנוהגים ברכב וגם הרוכבים על הדו- גלגלים הממונעים יודעים כי כל היסוס עלול להסתיים בשריטות ובשפשופים לנפש ולרכב, או באסון הרבה יותר גרוע. למרות זאת, ישנם שמנסים מידי יום לסכן את חייהם או להתנקש בחיי אחרים.

לרוב זה מתחיל ונגמר בתרבות הנהיגה. גם החום, הלחץ, הכבישים הצרים, העומסים והפקקים בתל אביב דוחפים את רוכבי האופנועים לקצה. הם יודעים כי גורלם תלוי בהם וגם בסביבתם.  אבל, למרות הכל דבר לא משתפר. למרבה הצער יוצא לי לראות מידי פעם רוכב אופנוע שוכב על הכביש ללא תזוזה, מוקף באנשי מד"א.

 

להלן כמה ארועים שאני עובר כמעט מידי יום: 
כשאני ברכב: ראשון לפני הרמזור, אני יושב בתוך רכבי וממתין בסבלנות, במצב נייח אני ממתין לירוק המיוחל,פתאום מגיחים לפני, כאילו הגיעו  משום מקום, עומדים עשרה רוכבי קטנועים ואופנועים, מזמזמים ומסתירים לי את מרחב הראייה שלי, ממלאים את מרחב התנועה שלי. רגע איפה אני? לפני עומדים  הדו-גלגלים כאילו היו פה מקדמת דנא. הם זינקו לראש הטור מרחוב צדדי צר ובהפתעה מוחלטת תוך כדי נסיעה ברחוב חד סטרי, כנגד התנועה.

פתאום מישהו מימין מביט בי כאילו עשיתי משהו לא טוב, מביט בי ושואל אותי בעיניו הבוהות: מה אתה עושה פה? לא יכולת לזוז שמאלה? הוא משפשף לי את המראה כי הארגז המתכתי שלו גדול מאוד, כנראה אני אשם בזה!  נראה כי הוא חושב ואולי מרגיש שהוא בסכנה, לכן הוא תוקפני.

לפני כן הוא חתך אותי מימין ומשמאל ללא איתות. לצפות ממנו לאותת, זה כנראה יותר מידי! ומאידך הוא מבין כמה זה מכעיס אותי שלפתע אני מוצא את עצמי בסוף התור. האחרון מדלג לו והופך לראשון.

ברמזור אחר, מישהו משמאל, עם האופנוע הכבד שלו, מנומס יותר ומנסה להימנע משפשוף המראה שלי, ולכן הוא מכופף אותה (בלי רשות כמובן) כי קשה לו לעבור בחופשיות, בין כלי הרכב הממתינים בסבלנות לשינוי הרמזור. זה בטח המעשה הטוב היומי שלו…

ברמזור שלישי, לפתע פתאום הטלפון מצלצל, לא שלי, של בעלת הקטנוע שלפני, זו שקפצה משום מקום ונעמדה לפני. "היי, ליידי, יש ירוק, נו תיסעי" חשבתי בלבי. אבל לא, דווקא עכשיו יש לה שיחה דחופה, ושכולם יקפצו.

בהזדמנות אחרת, כנראה כבר נראיתי חסר סבלנות ממש, כי זו שיושבת על הכסא הקשה של הקטנוע האדום שנראה כמו ציפור על גלגלים (וכמובן נדחף לידי) מביטה בי במבט זועם. "רגע" היא שואלת אותי, פתאום יש לה זמן : "אתה יודע, למה יש לנו קטנועים? "באמת  למה?" שאלתי בלבי  ועדיין לא הספקתי לענות. היא גם ענתה: "כדי שנוכל להיות ראשונים בכל מקום"! באמת, איך לא חשבתי על זה בעצמי?!.

כשאני במדרכה: כאן, בעלי הקטנועים לסוגיהם חשים כי יש להם זכות ראשונים. אם תנסה לחשוב אחרת. ידרסו אותך. כמו ברק ביום חם, ובזמן לא צפוי, הם מגיחים מהפינה הסמויה וטסים לעברך ללא פחד או מורא, עוצרים ברגע האחרון, הזקנה שלידי כמעט נפלה מלחץ האוויר שנוצר במקום. אני מוותר להם , קופץ לשביל של הבית הקרוב. נותן להם לעבור. אמרו לי, "תהיה חכם ולא צודק" – זה מה שישאיר אותך בחיים כנראה… אמרו לי גם כי רוכבי הקטנועים מפחדים מנהגי המכוניות, זה לא לגמרי ברור לי, אבל בטוח שמהולכי הרגל הם לבטח לא חוששים.

כאילו לא די, אני עומד במעבר חציה, מחכה לאיש הקטן ההולך, זה הירוק. והופה, מימיני קטנוע ומשמאלי עוד אחד!  לרגע קצר אחד חשבתי כי אני נמצא ברכבי, נוהג בכביש. הסתכלתי אחורה, יש שם עוד אנשים, אני כנראה בכל זאת עומד במעבר חצייה. חשבתי לתומי שזכות קדימה במעבר החצייה נתונה קודם כל להולכי הרגל, לא! טעות! בתל אביב היא שמורה לקטנועים.

המדרכה הצרה מול ביתי הפכה לחניה של קטנועים. ניסיתי להבין, לאור מצוקת החניה בעיר והמצב שלא ניתן להשאיר אופנוע חונה במקביל למדרכה מחשש לנזק, בעלי אופנועים וקטנועים חונים ברחבי העיר ת"א, על המדרכה. גם מסלול התנועה של הולך הרגל "נכבש".  
 
כשאני בשדרה: שם אני צריך להיזהר כי זו סכנת חיים ממשית. הם גם חונים וגם רוכבים בשדרה. זה למעשה כביש "רזרבה" לשעת מצוקה. כביש מקביל, אופנועים מימין ומשמאל מקצרים דרך, כמו שעשינו כשהיינו ילדים. אז זה היה ברגל ובין חצרות, היום זה בעזרת כלים דורסים ובמקום שמיועד להולכי רגל. במקום לנסוע עד הפנייה הבאה, למה לא, טסים במעבר חציה ונוסעים בקטנוע בשדרה במסלול המיועד לאופניים. הם מדמיינים או מרגישים כאילו האופנוע שלהם, הנמר הגדול והחזק הפך לחתול רחוב קטן שהכל מותר לו. רוכבים בשדרה ומקצרים, "עובדים" על כולם. לא רק בקטנועים, גם באופנועים כבדים.

הקטנועים והטוסטוסים למיניהם חזקים ורעשנים מאוד. הם מפחידים את נשות העיר שצריכות לדלג בזריזות ממדרכה בגדה אחת, למדרכה בגדה השניה. רוכביהם מזגזגים בין מכוניות ואנשים כאילו זולתם, אין איש קיים, עולים על המדרכות כאוות נפשם ללא התחשבות או סובלנות. בכלל, נראים לי כעוסים, עצבניים, תמיד ממהרים כאילו אין מחר, ונוהגים כאילו כל יתר ההולכים והנוסעים נשלחו לרחוב רק כדי לעכב או לעצבן אותם…

תרבות הנהיגה לא משתפרת למרות המאמץ הלאומי להחדיר לתודעת האזרחים את חשיבות הסבלנות והסובלנות בכביש. התאונות קורות לא רק בכבישים המהירים, לצערי זה קורה גם ברחובות הקטנים של העיר הגדולה. נראה כי תרבות הנהיגה צריכה להשתפר גם ביחס שבין מפעיל הכלי הדו – גלגלי הממונע לסביבה האנושית שלידו. אני מבין, צריך להגיע מהר, להספיק הרבה כי היום קצר, החיים קצרים. אני בטוח כי הורדת מתחים, הבנה, התחשבות ומתינות, תצמצם את העצבנות שמתדלקת את הקרבות, תפחית את ההתנגשויות האנושיות שמביאות להתנגשויות בין בני אדם לבני אדם שמזיזים מתכות.

ראה: דפוסי הפגעות

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • קורינה  ביום מאי 21, 2004 בשעה 11:34 am

    שליחי הפיצה נכנסים לתוך החצר, למה לא, יש מדרכה מרוצפת ברווחה, עוזבים את האופנוע "דלוק" ועולים לקומה השלישית להביא את הפיצה לרעביה.
    אני: "תסלח לי, כשאתה משאיר את הרכב דלוק, אתה תורם זיהום אוויר."
    הוא: "אני מוכרח להשאיר אותו דלוק. כי קשה לי להתניע מחדש."

    ועוד מקרה נחמד: בן השכנים מחנה את האופנוע ה"יקר-מאד" בחדר המדרגות.
    חדר המדרגות סגור בדלת ואינטרקום, בלא שום פתחי איוורור.
    אדי הדלק, סכנת שריפות ורעידות אדמה, ממש לא מפחידות אותו. הוא גיבור. בחורף, יורד גשם. הוא מבטיח שבקיץ יוציא את האופנוע ויהי מה.
    בקיץ הוא גם מבטיח שבקיץ יוציא ויהי מה.
    כשיש אופנוע, הדורסנות נוחה יותר.

  • יוסי  ביום מאי 21, 2004 בשעה 3:33 pm

    אולי זה קשור ל"תסמונת הגבול הישראלית" שהזכרתי ברשימה קודמת שלי בעניין המרפסות הקופצות ("תסמונת המרפסת"). אין גבול לשום דבר.
    ומה שמענין יותר, זה שבעלי האופנועים, הקטנועים והטוסטוסים למינהם, חושבים שתמיד, ממש תמיד, הם צודקים. הם מופתעים כל פעם מחדש, איך הולכי-הרגל מרשים לעצמם להתלונן, להעיר הערה.

  • יובל  ביום יוני 20, 2004 בשעה 2:46 pm

    כאלה איומים על נשים בג'יפים שמדברות בפלאפון ומעשנות סיגריה תוך כדי שהן חותכות שני מסלולים בלי לאותת ו\או להסתכל (יאללה יאללה סתום ת'פה למה מי אתה), נהגים שפורצים לכביש בלי לתת זכות קדימה (ראינו אותך על האופנוע עאלכ), פוני U במקום אסור ועוד כאלה וכאלה רוצחים על ארבע (כן כן).
    ההגנה היחידה שיש לנו רוכבי הדו מהפחיות (שכל פחית היא רוצחת בפוטנציה) היא היכולת לחמוק, ואכן אנחנו משתמשים בה. אם נעמוד ברמזור לידך ולא לפניך, אתה תסטה הצידה (מנסיון) ותעיף אותנו קיבינימאט.
    אני ממש מציע שתחשוב על הצד השני – לא כולנו חוליגאנים, יש אפילו כמה אזרחים ממש פרודוקטיבים בינינו – אפילו כמה אדריכלים!
    בברכת שבוע טוב.

  • עוד רוכב קטנוע  ביום יוני 20, 2004 בשעה 2:49 pm

    לא?

  • מחתרת הרוכבים  ביום יוני 20, 2004 בשעה 3:01 pm

    מר אדריכל מתוסכל, ממליץ לקרוא כאן, לפני שתכליל את רוכבי הדו גלגלי:
    http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles.asp?id=8&art_id=267

  • אופיר  ביום יוני 20, 2004 בשעה 3:12 pm

    כמה יפה היה העולם לו כולם היו רואים אותו כמוך.

    כל רוכבי האופנועים והקטנועים הם אנשים רעים ושפלים אשר כל מטרתם בחיים היא לאמלל את יוסי המסכן וקורינה הפרנואידית (רעידות אדמה? אדי דלק?).

    אני מניח שמעולם לא שמת לב לכך שלרוב כאשר חותך אותך כלי רכב (כן, זה כלי רכב) דו גלגלי (או בקצרה דו"ג) אז כמעט תמיד תמצא איזה רכב שולל זכות קדימה וכמעט חיים מן העבר השני?
    מעולם לא חשבת כי באמת חלק מאותם האנשים לא עוברים קדימה בגלל שהם יכולים. אלא בגלל אנשים שנוהגים במכוניות עם החלונות סגורים, רדיו בפול ווליום, מזגן, פלאפון ומחשבות על האישה שיש/כבר אין/הבוס ומליון דברים אחרים.

    לאנשים האלה לא אכפת אם הם יכנסו במישהו ממש כי זה לא ישנה להם הרבה.
    הם יותר מדי טרודים באותו הרגע בכל מה שיש להם.

    העניין היפה ביותר פה הוא שאני מעדיף שיכנס בי אידיוט על קטנוע מאשר מפגר במכונית.
    מעניין איך היית מרגיש אם היית רואה יותר מכוניות ברחוב נהוגות בידי ילדים שרק קיבלו רישיון.
    אתה באמת חושב שהמקום נראה כל כך גרוע עדיין?

    להזכיר לך מספר כותרות עיתונים שבהן אנשים לקחו מכוניות והתרסקו לתוך משפחות וערמות אנשים?

    אתה רוצה תרבות נהיגה?
    סע יחד עם אופנוע אחר ותראה תרבות.
    סע בטיול של 300 אופנועים ותראה תרבות.
    אם אתה חושב כי נהגי המכוניות הם אנשים תרבותיים, אז את כנראה צריך להחליף את מספר המשקפיים שלך כבר.
    תנסה אולי צילינדר מציאות.

  • נתן  ביום יוני 20, 2004 בשעה 5:13 pm

    להלן כמה אירועים שאני חווה מידי יום:
    1. איילון, מזדה, נהג, פלפון באוזן, כיוון תחנה ברדיו וילד שצורח מאחורה. לפתע כאילו משום מקום נזכר אדון מהג מזדה נכבד שהנה מתקרב המחלף שלו והרי הוא נוסע בנתיב השמאלי ביותר. מה יהיה יותר קל מלשבור את ההגה ימינה ולחצות שלושה מסלולים גם יחד. לאותת? הרי היד מחזיקה טלפון והשניה על מחוגיו של הרדיו ואילו הראש בכלל מופנה לכיוון הצווח מאחורה – אז גם לא רואים לאן נוסעים. לא נורא, מי שלא יהיה, בטח יעצור. אבל מה אם לא?

    2. ג'יפ. כוסית ישובה בכסא הנהג בפוזה של "לקחתי לאבא את האוטו השווה מיליונים ואני הולכת להשוויץ בו".
    אבל מה, כמה כוסית שלא תיהיה, היא פוחדת מן הרכב "ג'יפ גדול כבד היגוי קשה והרבה אוטו לשלוט בו". אז מה עושה הנערה? נוסעת במרכז, תוך תפיסה שני נתיבים, על כל מקרה שלא יהיה. שאמשיך בתיאור?

    3. אוטו ערס נהוג בידי בן תשחורת(הוא יכול להיות בן 18 או בן 60 – היינו אך), לידו חברתו, מאחורה חבר שמאיץ בו להגיע מהר כי עומדים לסגור את הסושייה הקרובה. הכביש עמוס אך לא פקוק, מה יעשה בן התשחורת הנהדר שלנו – נוסע במהירות מתקרבת מאד לבלתי חוקית בעליל תוך חיתוך נתיבים מימין ומשמאל. אולי הוא בסוף יעצור על עמוד חשמל, אולי על גדר ההפרדה ואולי הוא יכנס במזדה מסעיף אחד ויקטול חמישה אנשים ברגע.

    מר מטלון הנכבד:
    רוצחים בפוטנציה יש בכל מקום.
    גם נדחפים למיניהם, אפילו יש כאלה שנידחפים מולי בתור לבנק – זה לא אומר שהם רוכבי אופנוע.

  • אורי-  ביום יוני 20, 2004 בשעה 10:28 pm

    תמיד אפשר לתת דוגמאות שליליות.
    נכון , ישנם גם נהגי דו"ג לא זהירים , וישנם נהגי דו"ג לא מתחשבים.
    מצד אחד – לשנוא שליחים על הכביש , מצד שני לקלל אותם אם הם מביאים לך את הפיצה / מסמכים / מוקפץ מאוחר מדי.
    מצד אחד – לקלל את זה שחונה דאבל פארקינג , מצד שני לקלל גם את ההוא שבא עם אופנוע ותופס פיסת מדרכה מיותמת.
    נכון , חסרה תרבות נהיגה. אבל יש הבדל בין כתבה מנומסת שתבקש מנהגי דו"ג לא לחנות במדרכה בצורה שתחסום הולכי רגל , לבין הצגת הנושא , כאילו כל מטרת הדו"ג היא להציק.
    תתפלא , אבל האינטרס המובהק של האופנוען הוא להחנות את האופנוע כמה שיותר רחוק מאנשים , אף אחד לא רוצה שכל הולך רגל יאלץ להתחכך לו באופנוע!
    אף אופנוען לא רוצה שישרט לו האופנוע מהמראות של הרכב בפקק , ולפעמים ישנם רגעים קטנים של אושר , כשאופנוען יודע שהרווח בין מכוניות צר מדי , והנהג האדיב מתקדם מעט , כי הוא מבין שכלום לא יקרה אם האופנוען יגיע קודם לרמזור.
    לנסוע בשדרות ועל מדרכות? אתה כבר מגזים , ומכליל. יש עוד אופנועים חוץ מקטנועי השליחויות התל אביביים. (כשילד בן 16 יודע , שאם הוא יאחר במשלוח יפטרו אותו , הוא מסוגל לעשות דברים יותר גרועים ממה שהזכרת בכתבה)
    טוסטוסים שמקפלים מראות? נכון , יש. אבל תסתכל על הפגושים של מכוניות ארצנו – כמה מהם כבר חוו שריטה או שתים? כמה פעמים רכב מנשק רכב אחר בחניה ומשאיר לו נזק של כמה מאות ש"ח?
    מה עם נהגי רכב שחונים על מדרכה? שחונים באדום לבן וחוסמים שדה ראיה? מה עם נהגים שלא עוצרים בעצור?
    יוסי – ההבדל הוא , שכנהג רכב אתה יכול לתפוס את אוכלוסיית הרוכבים על שניים כמטרה , כי הרי אינך אחד מהם. אם תכתוב על נהגי רכב ותרבות הנהיגה הלוקה בחסר שלהם – יטענו כלפיך , ובצדק : כיצד אתה מוציא עצמך מהכלל?
    הרוכבים על דו"ג , ברובם , נוסעים ומחזיקים ברשיון לרכב. נהגי הרכב ברובם המוחץ , לא חוו נסיעה על דו"ג מימיהם.
    יש אופנוענות שפויה , ואתה מוציא את דיבתה רעה.

  • ixmix  ביום יוני 21, 2004 בשעה 9:46 am

    כל המרוקאים…
    כל האשכנזים…
    כל היהודים…
    כל העיתונאים…
    כל הנהגים הצעירים / ותיקים / זקנים / נשים…
    כל הקטנוענים…

    אני, אישי הלא מכובד, קטנוען מזה לא מעט שנים. אתה מוזמן להגיע לאימונים שאנו עורכים, לסדנאות תיאורטיות, למפגשים. אתה מוזמן לגלוש בפורום הקטנועים שאני מנהל, ולהתרשם בין השאר מהמקצועיות, ולאמר האם נהגי הפחיות הם בהכרח מקצועיים וטובים יותר מרוכבי הקטנועים.

    בגדול – הכללות זה רע. כשהן מבוססות על דיעה קדומה, זה רע עוד יותר. וכשהן גורמות לבסוך לחוסר כבוד לרוכבים על 2, ולהרג מיותר, זה רע מאד מאד…

  • רזי  ביום ינואר 1, 2012 בשעה 12:38 am

    תגובה מאוחרת קצת, אבל…

    הקטנוען ברמזור יוצר איתך קשר עין! זה א"ב בקטנוענות עיר. אם הקטנוען יצר איתך קשר עין, משמע: ראית אותו. אתה מודע לקיומו , ולא תדרוס אותו בטעות או בכוונה ביציאה מהרמזור.

    לטענתך כי הקטנועים מגיעים להתחלה ועוקפים אותך: אבל כשנהיה ירוק הם יוצאים בזריזות קדימה ותכלס לא מעכבים אותך. היית מעדיף שבמקום 10 קטנועים יהיו בפקק 10 מכוניות ותצטרך להמתין עוד רמזור?

    ובכלל, אתה מתלונן על תרבות הרכיבה של הקטנועיסטים. אבל הם מסכנים ב90 אחוז את עצמם ולא אותך. ולהיפך: כשאתה נוהג כמו פרא אדם- ותאמין לי לא חסרים נהגים שנוהגים כאילו העולם בזין שלהם, בפרט כשיש קטנוע בסביבה- אתה לא מסכן את עצמך, אלא את רוכב הקטנוע!
    ואגב רוב הקטנועיסטים הפראיים הם שליחים. אני למשל רוכב כמו ילד טוב על הקטנוע , ומכוניו מסכנות אותי ולא להיפך.

    דע לך שעל הקטנוע יושב אדם שלם, עם חיים, רגשות, שאיפות, עבודה, אשה ולידים, ולא איזה סתם גוש מתכתי שנדחף לך לשדה ראיה ומפריע לך ברשתית. אולי אם תפנים את העובדה הזו ות העובדה שזכותו של הדו"ג על הכביש שווה בדיוק לזכותך על הכביש, היחס שלך ישתנה קצת.

  • archinote  ביום ינואר 1, 2012 בשעה 6:30 am

    ברור לי כי כל רוכב על כלי דן-גלגלי הוא עולם ומלואו.
    לצערי מאז כתיבת רשימה זו המצב רק החמיר. יכול להיות שזה נעשה על ידי המיעוט הפראי בלבד ולא על ידי כל הרוכבים.
    קטנועים נוסעים על המדרכות, על השדרות, חוצים מעברי חניה, משנים כיוונים בצמתים, מפחידים הולכי רגל, חונים היכן שרוצים ובכך חוסמים מדרכות ועוד.
    ברור לי שהרוכב הדו-גלגלי רוכב על כלי קטן שאינו מאיים על כלי הרכב!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: