ארכיון יומי: מאי 20, 2004

דו-גלגלי ממונע בשדה הקרב!

ברחוב העירוני הצפוף, העצבני והדחוס, הכביש הופך לעתים קרובות מידי לשדה קרב. ובמלחמה כמו במלחמה מישהו חייב לנצח. או שמא להפסיד? והרי ידוע לכל בן תרבות כי בקרב הזה, כמו בכל קרב, אין מנצחים. הנוהגים ברכב וגם הרוכבים על הדו- גלגלים הממונעים יודעים כי כל היסוס עלול להסתיים בשריטות ובשפשופים לנפש ולרכב, או באסון הרבה יותר גרוע. למרות זאת, ישנם שמנסים מידי יום לסכן את חייהם או להתנקש בחיי אחרים.

לרוב זה מתחיל ונגמר בתרבות הנהיגה. גם החום, הלחץ, הכבישים הצרים, העומסים והפקקים בתל אביב דוחפים את רוכבי האופנועים לקצה. הם יודעים כי גורלם תלוי בהם וגם בסביבתם.  אבל, למרות הכל דבר לא משתפר. למרבה הצער יוצא לי לראות מידי פעם רוכב אופנוע שוכב על הכביש ללא תזוזה, מוקף באנשי מד"א.

 

להלן כמה ארועים שאני עובר כמעט מידי יום: 
כשאני ברכב: ראשון לפני הרמזור, אני יושב בתוך רכבי וממתין בסבלנות, במצב נייח אני ממתין לירוק המיוחל,פתאום מגיחים לפני, כאילו הגיעו  משום מקום, עומדים עשרה רוכבי קטנועים ואופנועים, מזמזמים ומסתירים לי את מרחב הראייה שלי, ממלאים את מרחב התנועה שלי. רגע איפה אני? לפני עומדים  הדו-גלגלים כאילו היו פה מקדמת דנא. הם זינקו לראש הטור מרחוב צדדי צר ובהפתעה מוחלטת תוך כדי נסיעה ברחוב חד סטרי, כנגד התנועה.

פתאום מישהו מימין מביט בי כאילו עשיתי משהו לא טוב, מביט בי ושואל אותי בעיניו הבוהות: מה אתה עושה פה? לא יכולת לזוז שמאלה? הוא משפשף לי את המראה כי הארגז המתכתי שלו גדול מאוד, כנראה אני אשם בזה!  נראה כי הוא חושב ואולי מרגיש שהוא בסכנה, לכן הוא תוקפני.

לפני כן הוא חתך אותי מימין ומשמאל ללא איתות. לצפות ממנו לאותת, זה כנראה יותר מידי! ומאידך הוא מבין כמה זה מכעיס אותי שלפתע אני מוצא את עצמי בסוף התור. האחרון מדלג לו והופך לראשון.

ברמזור אחר, מישהו משמאל, עם האופנוע הכבד שלו, מנומס יותר ומנסה להימנע משפשוף המראה שלי, ולכן הוא מכופף אותה (בלי רשות כמובן) כי קשה לו לעבור בחופשיות, בין כלי הרכב הממתינים בסבלנות לשינוי הרמזור. זה בטח המעשה הטוב היומי שלו…

ברמזור שלישי, לפתע פתאום הטלפון מצלצל, לא שלי, של בעלת הקטנוע שלפני, זו שקפצה משום מקום ונעמדה לפני. "היי, ליידי, יש ירוק, נו תיסעי" חשבתי בלבי. אבל לא, דווקא עכשיו יש לה שיחה דחופה, ושכולם יקפצו.

בהזדמנות אחרת, כנראה כבר נראיתי חסר סבלנות ממש, כי זו שיושבת על הכסא הקשה של הקטנוע האדום שנראה כמו ציפור על גלגלים (וכמובן נדחף לידי) מביטה בי במבט זועם. "רגע" היא שואלת אותי, פתאום יש לה זמן : "אתה יודע, למה יש לנו קטנועים? "באמת  למה?" שאלתי בלבי  ועדיין לא הספקתי לענות. היא גם ענתה: "כדי שנוכל להיות ראשונים בכל מקום"! באמת, איך לא חשבתי על זה בעצמי?!.

כשאני במדרכה: כאן, בעלי הקטנועים לסוגיהם חשים כי יש להם זכות ראשונים. אם תנסה לחשוב אחרת. ידרסו אותך. כמו ברק ביום חם, ובזמן לא צפוי, הם מגיחים מהפינה הסמויה וטסים לעברך ללא פחד או מורא, עוצרים ברגע האחרון, הזקנה שלידי כמעט נפלה מלחץ האוויר שנוצר במקום. אני מוותר להם , קופץ לשביל של הבית הקרוב. נותן להם לעבור. אמרו לי, "תהיה חכם ולא צודק" – זה מה שישאיר אותך בחיים כנראה… אמרו לי גם כי רוכבי הקטנועים מפחדים מנהגי המכוניות, זה לא לגמרי ברור לי, אבל בטוח שמהולכי הרגל הם לבטח לא חוששים.

כאילו לא די, אני עומד במעבר חציה, מחכה לאיש הקטן ההולך, זה הירוק. והופה, מימיני קטנוע ומשמאלי עוד אחד!  לרגע קצר אחד חשבתי כי אני נמצא ברכבי, נוהג בכביש. הסתכלתי אחורה, יש שם עוד אנשים, אני כנראה בכל זאת עומד במעבר חצייה. חשבתי לתומי שזכות קדימה במעבר החצייה נתונה קודם כל להולכי הרגל, לא! טעות! בתל אביב היא שמורה לקטנועים.

המדרכה הצרה מול ביתי הפכה לחניה של קטנועים. ניסיתי להבין, לאור מצוקת החניה בעיר והמצב שלא ניתן להשאיר אופנוע חונה במקביל למדרכה מחשש לנזק, בעלי אופנועים וקטנועים חונים ברחבי העיר ת"א, על המדרכה. גם מסלול התנועה של הולך הרגל "נכבש".  
 
כשאני בשדרה: שם אני צריך להיזהר כי זו סכנת חיים ממשית. הם גם חונים וגם רוכבים בשדרה. זה למעשה כביש "רזרבה" לשעת מצוקה. כביש מקביל, אופנועים מימין ומשמאל מקצרים דרך, כמו שעשינו כשהיינו ילדים. אז זה היה ברגל ובין חצרות, היום זה בעזרת כלים דורסים ובמקום שמיועד להולכי רגל. במקום לנסוע עד הפנייה הבאה, למה לא, טסים במעבר חציה ונוסעים בקטנוע בשדרה במסלול המיועד לאופניים. הם מדמיינים או מרגישים כאילו האופנוע שלהם, הנמר הגדול והחזק הפך לחתול רחוב קטן שהכל מותר לו. רוכבים בשדרה ומקצרים, "עובדים" על כולם. לא רק בקטנועים, גם באופנועים כבדים.

הקטנועים והטוסטוסים למיניהם חזקים ורעשנים מאוד. הם מפחידים את נשות העיר שצריכות לדלג בזריזות ממדרכה בגדה אחת, למדרכה בגדה השניה. רוכביהם מזגזגים בין מכוניות ואנשים כאילו זולתם, אין איש קיים, עולים על המדרכות כאוות נפשם ללא התחשבות או סובלנות. בכלל, נראים לי כעוסים, עצבניים, תמיד ממהרים כאילו אין מחר, ונוהגים כאילו כל יתר ההולכים והנוסעים נשלחו לרחוב רק כדי לעכב או לעצבן אותם…

תרבות הנהיגה לא משתפרת למרות המאמץ הלאומי להחדיר לתודעת האזרחים את חשיבות הסבלנות והסובלנות בכביש. התאונות קורות לא רק בכבישים המהירים, לצערי זה קורה גם ברחובות הקטנים של העיר הגדולה. נראה כי תרבות הנהיגה צריכה להשתפר גם ביחס שבין מפעיל הכלי הדו – גלגלי הממונע לסביבה האנושית שלידו. אני מבין, צריך להגיע מהר, להספיק הרבה כי היום קצר, החיים קצרים. אני בטוח כי הורדת מתחים, הבנה, התחשבות ומתינות, תצמצם את העצבנות שמתדלקת את הקרבות, תפחית את ההתנגשויות האנושיות שמביאות להתנגשויות בין בני אדם לבני אדם שמזיזים מתכות.

ראה: דפוסי הפגעות