ארכיון יומי: מאי 6, 2004

תסמונת המרפסת

  

כמה מחברי, שאינם אדריכלים, לא מבינים, או לא רוצים להבין את הרעיון שעומד מאחורי המרפסות הרוקדות, מרפסות "השמש". לא מבינים למה לא כדאי לבנות מרפסת מעל מרפסת, כמו פעם. הסברתי להם שזו לא החלטה בלעדית של האדריכלים, ובכל תהליכי העיצוב והתכנון יש להתחשב בחוקי התכנון והבנייה. מחוקקי החוק קבעו כיצד יראו המרפסות בחזיתו של כל בית מגורים חדש. תכנון המרפסות המדלגות שנראות לפעמים כמו גידולים מיותרים על גוף מיוסר, מתוסכל, שצריך לשאת את העומס הזה, הוא תוצאה של החוק והפרשנות שניתנת לו. פרשנות שמנסה להיות יצירתית במסגרת מכלול ההגבלות שהוטלו על שולחן המעצב.

 

בתחילה, שנים לפני שחשבו על "כיבוש שטחים" לא מיושבים, חלק מהמרפסות היו שקועות בתוך נפח הבניין, כאילו נגסו בקופסה המיתולוגית של הבניין. חלקן האחר בלט מקו הבניין, עטף פינות או התעגל, כפי שאהבו לעשות אדריכלי "הבאהאוס". הן הוצמדו לכל קומה ולכל דירה, אחת מעל לשניה. החזרתיות היפה, הטיפול האלגנטי בפינת הבניין והמעקה שתוכנן ברגש, יצרו מרפסות מדהימות, איכות חיים. 

 

אבל המציאות השתנתה. כל אזרחי ישראל, בלי יוצא מן הכלל, אימצו לעצמם שטח, שטח שיוצא החוצה, לרחוב, למרחב ציבורי, להראות נוכחות. אם לא מפריעים לקחת, אז לוקחים! "קובעים עובדות בשטח". כולם סגרו את המרפסות, "לקחו את האוויר" והפכו אותן להמשך טבעי של חדר המגורים, הידוע גם כ"הסלון". לעיתים, המרפסת הצטרפה לחדר שינה אחר שבדירה.

 

השינוי נוצר כתוצאה מתסמונת הגבול הישראלית. הטיפול האובססיבי בנושא הגבול, מה מותר ומה אסור, דרבן את השימוש האסור והבלתי מתוכנן שנעשה במרפסות. מתיחת הגבול, גם בתחום הפרטי, קיבלה לגיטימציה לאומית והכשירה את המספחים. המעשה המנוגד לחוק קיבל אישור והצדקה. לעיתים המעשה הלא חוקי מקבל פרס ונראה בעייני הכלל כמעשה "גבורה". מה עושה אדם בשטח שיש בו גם תקרה וגם ריצפה? סוגר אותו! מחבר את הרצפה לתקרה בעזרת קירות קלים, ואז יש לו ולמשפחתו עוד שטח שימושי. השימוש הארעי בשטח הזה, הפך במרוצת השנים לקבוע והתפשט מהצפון הקר עד לדרום החם, כדרך חיים. תסמונת הגבול מצטיינת בתיאור קוטבי של כל מצב. מצד אחד, מכירה היטב בקיום הגבול ומצד שני לא מרגישה שזה סוף פסוק. נכון, "ביתי הוא מבצרי", הוא מבצרי עד שאני מחליט אחרת. הישראלי מכיר כביכול בגבולות מוגדרים, עד שזה מגיע ל"סיפוח" המרפסת או "פשיטה" על  החצר השייכת לכל השכנים.

 

בכדי שהמרפסות לא יאטמו ויעלמו לחלוטין מנוף ארצנו, נוצרו המרפסות המדלגות, אחת כן ואחת לא. יש מרווח של קומה ממרפסת למרפסת. שיטת תכנון זו יצרה גם את הבתים המדורגים. גם שם אין מרפסת מעל למרפסת ולכן, בשני המקרים, לא ניתן ל"כבוש" את הנפח החיצוני שבמרפסת ולהפכו לנפח פנימי. לפי דעתם של מלומדים, ההגבלות או העונש התכנוני המקשה על האדריכל לבנות מרפסת מעל מרפסת, בלי מרווח של קומה, ימנע עבירות על החוק וכך יהיה בלתי אפשרי, בכל "טכנולוגיה" שהיא, "לסגור" מרפסות. 

 

בכדי להיטיב עם העם, נתנו לו "מתנה". הוחלט כי שטח המרפסת לא יחשב כ"שטח עיקרי" של הדירה ויחשב כ"שטח לא מקורה". שטח זה לא יהיה חלק מ"השטח העיקרי". מי שיתכנן ויבנה אחרת, כלומר, מרפסת מעל מרפסת, לא יקבל "מתנה" ושטח המרפסת יחשב כ"שטח עיקרי". מעשה זה מקטין את השטח נטו של הדירה. כך גם חשבו מנהיגי האומה והצטרפו לדעתם של המלומדים. לא נראה יותר "סיפוח שטחים" במגדלי הדירות שבארצנו. המרפסות לא תסגרנה עוד לעולם! נקודה! לא נוכל יותר להשתלט, לקחת לעצמנו עוד קצת, עוד טיפה. בינתיים נמשיך להתבצר ולהתחזק במרחב שבשליטה שלנו ונצפה לאפשרות עתידית של גדילה וצמיחה. למרות שה"טרטוריה" שלנו חשובה מאוד ויש לה נטיות לתפוח, נצטרך להתאפק. כנראה שאנחנו לא אוהבים ששמים לנו גבול, לא ללשוננו ולא לכל דבר אחר…

 

  
  
  
  
צילומים: יוסי מטלון
 

המתכננים והמעצבים משתדלים לעבוד בהרמוניה עם החוק. הם מנסים להפיק ממנו את המכסימום. התוצאות הן שונות ומשונות. החזיתות השונות יצרו רחובות מוזיאליים, תפאורה לתיאטרון. גם צבעים וגם צורות שונות ביחד עם גישות עיצוביות שונות רקמו טקסטורות שונות. החזיתות השונות מאוד אחת מהשניה, מקשטות את רחובות העיר, וטוב שכך. אילו כל המבנים היו דומים היה מאוד משעמם וגם היו אומרים שהמדינה והשלטון מכתיבים את האופי הוויזואלי של הערים שלנו, מה שמתאים לצורות שלטון אחרות.

 

המרפסות הנועזות, לעיתים מכוסות ברשת הסוואה, לעיתים הן כל כך חזקות ומודגשות, עד שלא רואים את נפח הבניין, אלא רק מה שתלוי עליו – המרפסות. במקום אחר המרפסות הפכו לתלתלים המסתלסלים לכל גובה הבניין. חלק מהמבנים הפכו לפירמידות תלולות. במקרה אחר מנסים לתת לאלמנט מגושם, עבה וכבד תכונות של קלילות ומתכננים אותו כאילו הוא היה רוח או מים זורמים. בחלק מהבניינים טוב היה אילו הן לא היו קיימות בכלל, המרפסות הודבקו כגידולים מיותרים על עור חלק, נפח חלק, ויצרו על ידי כך הרגשה של חספוס וחיכוך וויזואלי.

 

בכדי לחזק ולהשריש את תופעת המרפסות העצבניות, משווקי הדירות נתנו להן שם. הן מכונות בישראל, "מרפסות שמש". רובן לא זוכות ליהנות מחומה המלטף של השמש או אפילו לצפות בה ממרחקים. דווקא באזורים האורבאניים הדחוסים, שבהם השמש לא מצליחה לחדור לרחוב או לשדרה, דווקא שם, "מרפסות השמש" נותנת כביכול הרגשה טובה לבעלי הדירות. הרגשת הבעלות על "מרפסת שמש", למרות שאין שמש, מחממת את הלב. לצורכי שיווק אפשר להשתמש בכל דבר ולהבטיח שמש גם במקום שאין. יש "מרפסת שמש" ללא שמש. מרפסת שמש בתיאוריה נותנת הרגשה אופטימית, חיובית. לחשוב על שמש זה אולי בריא. במחשבה שניה, אולי לא צריך מרפסות בערים הדחוסות. הרעש הוויזואלי, רעש כלי הרכב והזיהום באוויר לא מוסיפים בריאות גם לאלו שמדמיינים לעצמם כאילו הם חיים לאורך שפת הים.

 

כבר ראיתי מספר מרפסות קופצות שנסגרו. הן לא נמצאות בדרך ללא מוצא בעיר ללא חוק, הן לא נמצאות ברחוב נידח בעיר ספר. הן מחוברות, מודבקות  לבנין בולט, בנין צבעוני ברחוב ראשי ואפור, בעיר גדולה. נראה כי החיים חזקים מהחוק וכל חוק יכול להירמס.