ארכיון חודשי: מאי 2004

ה"סליז" (sleazy)

ה"סליז" (sleazy) האמריקאי שנמצא מעבר לאוקיינוס הגיע גם לשכונת כרם ישראל שבתל אביב. תרבות האימוץ והחיקוי של כל מה שהוא זול ורדוד הגיעה גם למקום שנקרא "רחיצה שובבה". רק שם, בהדר ובכבוד ינקו וישטפו את מכוניתו של הגבר. בנות בטי-שירטס ושורטס קצרים יבריקו את הצעצוע של הגבר, האוטו. בצורה שובבה הן תקרצפנה ותחפופנה את האוטו של הישראלי החסון והשזוף.

 
 

 

שתי "בובות" מדגימות לנהג ה"גבר" הקרב ובא את לבוש הבנות. אחת ללא ראש, צריך ראש?! גם רגליים אין לה, צריך רגליים?! השניה חטובה, "דוגמנית", מודל לחיקוי. דגל ישראל מתנוסס בגאון מעל לבנות. הנציגות הישראלית למוסר וערכים חברתיים. אלו הבנות שתמורת 29 ש"ח יעשו רק טוב לרכב שלו. השלב הבא, כמו בארה"ב יהיה שטיפת הרכב בטופלס (topless). אולי אם על המסך הקטן, בפרסומות ובתכניות פריים-טיים בטלוויזיה הכל מותר, אזי גם ברחוב הכל קביל ותקין. אם בנות מתפשטות לעיני כל ברחוב שינקין, בכדי לקבל בתמורה לחשיפה איזה בגד, פיסת בד,  אז מה לנו להתרעם על השוטפות הלבושות, עדיין. מה רואים הבנים והבנות? אלו מסרים מקבלים נערים ונערות שעוברים במקום? מה החברה משדרת להם? כדאי שנסתכל פנימה, נעשה טיפול שנתי לערכי החברה שאנו חלק ממנה. זה פשוט לא נראה טוב!

 

 

וויטני מחכה למרסל ברוייר

 

כבר למעלה משני עשורים שמנהלי מוזיאון וויטני מנסים להוסיף לו שטח. הגלריות קטנות ומלאות, וצריך אגף נוסף עבור סיפריה, אודיטוריום וחלל גדול נוסף עבור פעילויות תרבותיות אחרות. המוזיאון נמצא במנהטן, בפינה של שדרת מדיסון ורחוב 75. בנייתו הסתיימה בשנת 1966.

מבט מהצומת לעבר מוזיאון וויטני,  צילום: יוסי מטלון 

לא כל כך פשוט להרחיב את המוזיאון. התכנון הראשוני של תחילת שנות השישים, לא ציפה לגידול טבעי והעובדה שהמוזיאון נמצא באזור המיועד לשימור, לא מקלים על תכנון האגף החדש. מרסל ברוייר, אדריכל המוזיאון, מודרניסט טהור, מיקם משני צדדיו של המבנה, קירות, מעצורים שחוסמים כל התפתחות או צמיחה אופקית עתידית. כאמור, המוזיאון ממוקם בפינת שדרה ורחוב, לכן יש לו שתי חזיתות עיקריות. אחת פונה לשדרה, מדורגת בצורה הפוכה. פרופיל המבנה המדורג חזק מאוד מבחינה וויזואלית, מוכר לתושבים ולמבקרים ובולט לאורך השדרה. במפלס הרחוב נמצא גשר שעובר מעל לקפטריה שנמצאת המפלס המרתף. הגשר מקשר בין המדרכה לבין הכניסה הראשית המובילה לקופות שממול. בקצה הגשר שברחוב, ליד המדרכה, יוצאת "לשון" מבטון, גג לגשר, הצהרה המזמינה את העוברים והשבים להיכנס פנימה ולראות אומנות אמריקאית מודרנית. בחזית זו יש חלון בודד גדול המכוון בזווית מתאימה לצומת הדרכים. בחזית השניה שנמצאת על הרחוב יש מספר חלונות בגדלים שונים הממוקמים בצורה אקראית "ומביטים" בזווית לכיוון הצומת. המבנה מחופה באבן גרניט אפורה וקודרת.

לצורך ההתרחבות, מנהלי המוזיאון רכשו את כל המבנים הצמודים למוזיאון והנמצאים לאורך השדרה. בשנת 1985 המוזיאון הזמין את האדריכל מייקל גרייבס מפרינסטון  ניו-ג'רזי, לתכנן את ההרחבה המיוחלת. גרייבס ממובילי הזרם הפוסט-מודרני הציג מספר חלופות. כולן היו צבעוניות וכבדות, מלאות בציטטות היסטוריות ופרטים דקורטיביים, כיאה למבנה פוסט-מודרני. התכנון של גרייבס השתלט על המבנה הישן וכאילו רכב עליו. החלופות לא כיבדו את הסגנון המודרני ולא השתלבו עם המבנה הנקי בעל האופי הקופסתי. 

מוזיאון וויטני והמבנים הצמודים אליו (המיועדים להריסה) לאורך שדרת מדיסון, צילום: יוסי מטלון

הדירוג ההפוך שבחזית המבנה של מרסל ברוייר, יוצר הרגשה קלה של ריחוף והתגרות בטבע, בניגוד לאופי הפוסט-מודרני המנומנם והמקובע שיושב חזק על הקרקע ללא כל תנועה או חידוש טכנולוגי הנראה לעין. המבנה הקיים חסר כל פרטים דקורטיביים ונקי מעומס גיאומטרי היסטורי. תושבי העיר לא אהבו את הסגנון הכבד שגרייבס הציע. הוא ניסה להחזיר לניו יורק אלמנטים ניאו-קלאסיים, שמזמן ננטשו על ידי תושבי ניו-יורק שמחפשים את הקלילות והחזון שביצירתיות המפעפעת בחוף המערבי, בקליפורניה. הניו-יורקים מחפשים את המחר החדש והבלתי צפוי. בדרכם זו הם נוטשים ללא ייסורי מצפון את העבר של האתמול. התוכניות  של מייקל גרייבס הוכנסו למגרות ונשכחו.

בשנת 2001  התחדשו הגעגועים למבנה חדש. ביקשו מהאדריכל המצליח מרוטרדאם, ראם קולהאס, להציג את רעיונותיו. עלות בנית התכנון שלו, 200 מליון דולר, הפילה את הפרוייקט. הוא ביקש להפריד כמעט באופן מוחלט בין החדש לישן. רעיונותיו היו מעניינים אבל מנהלי המוזיאון לא יכלו לקבל על עצמם עומס כלכלי  בסדר גודל שכזה.

הצעה תכנונית של אדריכל מייקל גרייבס (מודל + אילוסטרציה)

את מרסל ברוייר קצת קשה להשיג היום. אני בטוח שהוא היה מעצב את האגף החדש בצורה המבריקה ביותר. אולי הוא היה מתנגד להרחבת המוזיאון ומשכנע אותם כי צריך להשאירו בפרופורציות הנכונות ולהמנע מהריסת האיזון הצורני ושינוי מרכז הכובד הנפחי של המבנה.

אדריכל מרסל ברוייר 1981-1902

 

 

 

 

 

 

 

כעת הם מחפשים אדריכל אחר. אולי כדאי שיחפשו מישהו שיכבד את המבנה הקיים וינסה לשלב תכנון עדכני שיעבוד בהרמוניה עם הישן. מבנה חדש שיענה על הצרכים הפיזיים וישתלב באופן וויזולי עם חזיתות המבנה הישן והאיכותי. ה"ניו יורק טיימס" מדווח בכתבה מה-19 לחודש זה כי אפשרי שהאדריכל האיטלקי ראנזו פיאנו יצטרך להתמודד עם האתגר הקשה הזה. כבר בשנות השבעים תכנן פיאנו ביחד עם האדריכל ריצ'ארד רוג'רס את מוזיאון פומפידו, מבנה פתוח מבחינה אנטומית, שנחשב  מאוד מהפכני בעת בנייתו.

אי-שוויון הזדמנויות בחיפוש עבודה!

להלן כמה מודעות "דרושים" (מציאת עבודה) שפורסמו באתר Archijob.  ממש שוויון הזדמנויות לכל, מאוזן, לא מפלה בין לבין, לא מנצל ולא מבדיל בין אדם לאדם. וגם אפשר להציג פרוייקט גמר מבלי להשקיע בו עבודה (מודעה מספר 7).

 

דוגמאות וחומר למחשבה:

1) "אדריכלים למשרד אדריכלים ותיק בת"א דרוש/ה FREE LANCE לעבודה של פרוייקטים בתחום ע. פנים מוסדי (בנקים, משרדים). תנאים: * עבודה מהבית. * עבודה עפ"י נוהלים. * זמינות ועמידה בלו"ז. * שליטה מעולה ב-AUTOCAD עדיפות ל-ADT. * בעלי תוכנה וחומרה עדכניים. * שליטה בסיסית ב-WORD ו-EXCELL. * אמינות דיסקרטית ודיוק מירבי. * ניסיון מוכח ורשימת ממליצים. * עוסק מורשה. * תשלום חודשי לפי שעות. * 10 שעות עבודה ראשונות ניסיון ללא תשלום."
2) "משרד אדריכלות פנים מחפש מעצבת פנים בעלות ניסיון רב בעיצוב פנים לפחות 5 שנים תכנון ועבודה מול יועצים שליטה מלאה באוטוקד 2000 ובמחשב בכלל, בעלות מוטיבציה גבוהה ורצון להשקיע, למשרה מלאה בתל אביב."
3)"לחברה ותיקה לניהול פרויקטים דרוש/ה אדריכל/ית לקידום תב"עות – ניהול ותיאום תכנון דרישות: בוגר/ת הטכניון 5 שנות ניסיון לכל הפחות רישום בפנקס המהנדסים והאדריכלים רקע בתכנון עירוני / בינוי ערים ניסיון והבנה בקידום הליכים סטטוטוריים מגורים באזור המרכז"
4) "משרד אדריכלות פנים מחפש אדריכליות בעלות ניסיון רב בעיצוב פנים לפחות 5 שנים תכנון ועבודה מול יועצים (מוסדות ציבור,משרדים,דירות ובתים)שליטה מלאה באוטוקד 2000 ובמחשב בכלל, בעלות מוטיבציה גבוהה ורצון להשקיע, למשרה מלאה בתל אביב."
5) "למשרד מעצבת פנים דרושה מעצבת פנים עם נסיון של כ- 4 שנים שליטה בתוכנת אוטוקד 2000 ותוכנת word נא לפנות לתיבת הדואר + המלצות"
6) "סטודיו לעיצוב ואדריכלות מעוניין בעובד/ת , בוגרת מסלול אקדמי לעיצוב פנים/ אדריכלות, בעל/ת ניסיון בתוכנות שרטוט והדמייה : AUTOCAD , VIZ, PHOTOSHOP "
7) "להגשת פרויקט גמר דרוש/ה שרטט להכנת תוכניות חתכים והדמיות תלת מימד. עבודה למשך שבוע באופן דחוף"

תגובות בפורום אדריכלות למודעה מספר 1. :

   "שימו לב לפרסום של משרד לא מזוהה המציין כי דרוש במשרדם אדריכל שבין היתר הוא נדרש ל-לא פחות ולא יותר עשר שעות עבודה חינם אין כסף. לפי דעתי זו חוצפה, ניצול דוחה של מצב השוק והורדת המקצוע למקום יותר נמוך מדרגתו העלובה כרגע בארצנו. אני כבר שלחתי להם את דעתי בנושא ואתם מוזמנים לחוות את דעתכם באשר היא.צודק או לא צודק להתחיל בנורמות חדשות שכאלה?"

**   "= עבירה על החוק "
***   "אדריכלים הם אנשים רחבי אפקים, אסטטים, ואסרטיביים – אבל – חרא של מעסיקים.
קחו את זה כהנחת עבודה בהיותכם שכירים. שתי נחמות: א. יחסי האנוש שלהם באים לידי בטוי גם עם לקוחות ויועצים. ב. כול כאלב ביג´י יומו."
****   "לא הגיע הזמן שנארגן כאן בפורום רשימה של אותם מעסיקים, כל אחד והפאקים שלו?
כולנו היינו או עדיין שכירים במשרדים של עריצים וקמצנים, עם שריטות כאלה ואחרות, לא כדאי שנחלוק את הידע ורכשנו על בשרנו? ככה שכל מי שמתלבט האם ללכת למשרד X או אולי דווקא ל Y, ידע למה הוא נכנס ומה מצפה לו יום אחרי שהוא יתחיל לעבוד, 3 חודשים אחרי, ושנתיים אחרי???
סתם הצעה…
(ההודעה מתייחסת לגברים ונשים כאחד. לשון ההודעה הוא בגוף זכר כי קצת התעצלתי. כל מי שרואה עצמו/ה נפגע/ת, אני אבקש את סליחתכם מראש…)" 
*****   "באתר "קודקס" להכוון תעסוקתי של עורכי-דין וסטג´רים יש פורום כזה ובו חילופי דעות ומידע על טיבם של משרדים". עיון מהפכני/חתרני! 

דו-גלגלי ממונע בשדה הקרב!

ברחוב העירוני הצפוף, העצבני והדחוס, הכביש הופך לעתים קרובות מידי לשדה קרב. ובמלחמה כמו במלחמה מישהו חייב לנצח. או שמא להפסיד? והרי ידוע לכל בן תרבות כי בקרב הזה, כמו בכל קרב, אין מנצחים. הנוהגים ברכב וגם הרוכבים על הדו- גלגלים הממונעים יודעים כי כל היסוס עלול להסתיים בשריטות ובשפשופים לנפש ולרכב, או באסון הרבה יותר גרוע. למרות זאת, ישנם שמנסים מידי יום לסכן את חייהם או להתנקש בחיי אחרים.

לרוב זה מתחיל ונגמר בתרבות הנהיגה. גם החום, הלחץ, הכבישים הצרים, העומסים והפקקים בתל אביב דוחפים את רוכבי האופנועים לקצה. הם יודעים כי גורלם תלוי בהם וגם בסביבתם.  אבל, למרות הכל דבר לא משתפר. למרבה הצער יוצא לי לראות מידי פעם רוכב אופנוע שוכב על הכביש ללא תזוזה, מוקף באנשי מד"א.

 

להלן כמה ארועים שאני עובר כמעט מידי יום: 
כשאני ברכב: ראשון לפני הרמזור, אני יושב בתוך רכבי וממתין בסבלנות, במצב נייח אני ממתין לירוק המיוחל,פתאום מגיחים לפני, כאילו הגיעו  משום מקום, עומדים עשרה רוכבי קטנועים ואופנועים, מזמזמים ומסתירים לי את מרחב הראייה שלי, ממלאים את מרחב התנועה שלי. רגע איפה אני? לפני עומדים  הדו-גלגלים כאילו היו פה מקדמת דנא. הם זינקו לראש הטור מרחוב צדדי צר ובהפתעה מוחלטת תוך כדי נסיעה ברחוב חד סטרי, כנגד התנועה.

פתאום מישהו מימין מביט בי כאילו עשיתי משהו לא טוב, מביט בי ושואל אותי בעיניו הבוהות: מה אתה עושה פה? לא יכולת לזוז שמאלה? הוא משפשף לי את המראה כי הארגז המתכתי שלו גדול מאוד, כנראה אני אשם בזה!  נראה כי הוא חושב ואולי מרגיש שהוא בסכנה, לכן הוא תוקפני.

לפני כן הוא חתך אותי מימין ומשמאל ללא איתות. לצפות ממנו לאותת, זה כנראה יותר מידי! ומאידך הוא מבין כמה זה מכעיס אותי שלפתע אני מוצא את עצמי בסוף התור. האחרון מדלג לו והופך לראשון.

ברמזור אחר, מישהו משמאל, עם האופנוע הכבד שלו, מנומס יותר ומנסה להימנע משפשוף המראה שלי, ולכן הוא מכופף אותה (בלי רשות כמובן) כי קשה לו לעבור בחופשיות, בין כלי הרכב הממתינים בסבלנות לשינוי הרמזור. זה בטח המעשה הטוב היומי שלו…

ברמזור שלישי, לפתע פתאום הטלפון מצלצל, לא שלי, של בעלת הקטנוע שלפני, זו שקפצה משום מקום ונעמדה לפני. "היי, ליידי, יש ירוק, נו תיסעי" חשבתי בלבי. אבל לא, דווקא עכשיו יש לה שיחה דחופה, ושכולם יקפצו.

בהזדמנות אחרת, כנראה כבר נראיתי חסר סבלנות ממש, כי זו שיושבת על הכסא הקשה של הקטנוע האדום שנראה כמו ציפור על גלגלים (וכמובן נדחף לידי) מביטה בי במבט זועם. "רגע" היא שואלת אותי, פתאום יש לה זמן : "אתה יודע, למה יש לנו קטנועים? "באמת  למה?" שאלתי בלבי  ועדיין לא הספקתי לענות. היא גם ענתה: "כדי שנוכל להיות ראשונים בכל מקום"! באמת, איך לא חשבתי על זה בעצמי?!.

כשאני במדרכה: כאן, בעלי הקטנועים לסוגיהם חשים כי יש להם זכות ראשונים. אם תנסה לחשוב אחרת. ידרסו אותך. כמו ברק ביום חם, ובזמן לא צפוי, הם מגיחים מהפינה הסמויה וטסים לעברך ללא פחד או מורא, עוצרים ברגע האחרון, הזקנה שלידי כמעט נפלה מלחץ האוויר שנוצר במקום. אני מוותר להם , קופץ לשביל של הבית הקרוב. נותן להם לעבור. אמרו לי, "תהיה חכם ולא צודק" – זה מה שישאיר אותך בחיים כנראה… אמרו לי גם כי רוכבי הקטנועים מפחדים מנהגי המכוניות, זה לא לגמרי ברור לי, אבל בטוח שמהולכי הרגל הם לבטח לא חוששים.

כאילו לא די, אני עומד במעבר חציה, מחכה לאיש הקטן ההולך, זה הירוק. והופה, מימיני קטנוע ומשמאלי עוד אחד!  לרגע קצר אחד חשבתי כי אני נמצא ברכבי, נוהג בכביש. הסתכלתי אחורה, יש שם עוד אנשים, אני כנראה בכל זאת עומד במעבר חצייה. חשבתי לתומי שזכות קדימה במעבר החצייה נתונה קודם כל להולכי הרגל, לא! טעות! בתל אביב היא שמורה לקטנועים.

המדרכה הצרה מול ביתי הפכה לחניה של קטנועים. ניסיתי להבין, לאור מצוקת החניה בעיר והמצב שלא ניתן להשאיר אופנוע חונה במקביל למדרכה מחשש לנזק, בעלי אופנועים וקטנועים חונים ברחבי העיר ת"א, על המדרכה. גם מסלול התנועה של הולך הרגל "נכבש".  
 
כשאני בשדרה: שם אני צריך להיזהר כי זו סכנת חיים ממשית. הם גם חונים וגם רוכבים בשדרה. זה למעשה כביש "רזרבה" לשעת מצוקה. כביש מקביל, אופנועים מימין ומשמאל מקצרים דרך, כמו שעשינו כשהיינו ילדים. אז זה היה ברגל ובין חצרות, היום זה בעזרת כלים דורסים ובמקום שמיועד להולכי רגל. במקום לנסוע עד הפנייה הבאה, למה לא, טסים במעבר חציה ונוסעים בקטנוע בשדרה במסלול המיועד לאופניים. הם מדמיינים או מרגישים כאילו האופנוע שלהם, הנמר הגדול והחזק הפך לחתול רחוב קטן שהכל מותר לו. רוכבים בשדרה ומקצרים, "עובדים" על כולם. לא רק בקטנועים, גם באופנועים כבדים.

הקטנועים והטוסטוסים למיניהם חזקים ורעשנים מאוד. הם מפחידים את נשות העיר שצריכות לדלג בזריזות ממדרכה בגדה אחת, למדרכה בגדה השניה. רוכביהם מזגזגים בין מכוניות ואנשים כאילו זולתם, אין איש קיים, עולים על המדרכות כאוות נפשם ללא התחשבות או סובלנות. בכלל, נראים לי כעוסים, עצבניים, תמיד ממהרים כאילו אין מחר, ונוהגים כאילו כל יתר ההולכים והנוסעים נשלחו לרחוב רק כדי לעכב או לעצבן אותם…

תרבות הנהיגה לא משתפרת למרות המאמץ הלאומי להחדיר לתודעת האזרחים את חשיבות הסבלנות והסובלנות בכביש. התאונות קורות לא רק בכבישים המהירים, לצערי זה קורה גם ברחובות הקטנים של העיר הגדולה. נראה כי תרבות הנהיגה צריכה להשתפר גם ביחס שבין מפעיל הכלי הדו – גלגלי הממונע לסביבה האנושית שלידו. אני מבין, צריך להגיע מהר, להספיק הרבה כי היום קצר, החיים קצרים. אני בטוח כי הורדת מתחים, הבנה, התחשבות ומתינות, תצמצם את העצבנות שמתדלקת את הקרבות, תפחית את ההתנגשויות האנושיות שמביאות להתנגשויות בין בני אדם לבני אדם שמזיזים מתכות.

ראה: דפוסי הפגעות

הצעה חלופית למגורים!

 

לאור, או לחושך המצב הכלכלי הרעוע שנמשך שנים רבות, (למרות שביבי אומר אחרת) יש הרבה אנשים הזקוקים לטפל בבעיותיהם הקיומיות מידי יום ביומו. לא המדינה מוצאת פתרונות לבעיות, אלא ארגוני צדקה ועמותות עוזרים לנזקקים ומספקים מזון ובגדים. מקום מגורים יציב, דהיינו קורת גג, היא אחת הבעיות הרציניות ביותר. שכר הדירה בארץ הוא בהחלט לא פרופורציוני לשכר העבודה, גם למי שיש עבודה, קל וחומר כשאין!

 

 

 

 

 

 

 

בכתבה בעתון New York Times מפורט סיפורו של מר ג'ימי היינס. אדם כבן 50 שחי לבדו וצרכיו מעטים. הוא איבד את מקום עבודתו ומדמי האבטלה הפעוטים והמעליבים שקיבל, אין לא את הגב הכלכלי גם לקנות אוכל למחייתו וגם לשלם 900$ שכר דירה חודשי, במקום זול ברובע קווינס.

הוא חשב שיש פתרון חלופי לדירה בשכירות. בכדי לחיות ללא שכר דירה הוא אסף את מעט חסכונותיו, 6000$ וקנה לעצמו קרוואן משומש. ג'ימי היינס החנה אותו לא רחוק מבית הספר שבו למד. המבנה שבו שכר דירה לפני כן נמצא גם הוא במרחק קצר מבית הספר. הקרוואן מופעל על ידי גנרטור קטן. יש בו שירותים ניידים, מטבחון, טלוויזיה ו"צלחת" לקליטת ערוצים שונים. הדואר של ג'ימי נשלח לכתובת של חבר, מים הוא ממלא בתחנת הדלק הקרובה. הוא נוהג להתרחץ אצל חברים או במקלחות שנמצאות באולם הספורט של קווינס קולג'. למקום המגורים הזה אין חיבור לקו מים או לקו חשמל, לכן לא יכולים להזיז אותו משם.

מידי פעם אנשים עוצרים לידו ומביטים בתמיהה. חבריו שמחים לבקר אותו. הוא טוען, כי זוהי הזדמנות טובה עבורם לברוח מהמשפחה ומהבית שתמורתו הם משלמים שכר דירה גבוה.

זה לבטח לא פתרון הזול ביותר, אבל זה אפשרי. קרוואן משומש, יד עשירית,  אוטובוס מאולתר, "קונטיינר" שעבר הסבה, יכולים להיות חלופה  זמנית וזולה למגורים יקרים מאוד. הקרוואנים יאפשרו לחסרי הדיור למצוא מקום מגורים  בלב העיר תוך התרסה. זה יאפשר לחסר קורת הגג, לגור במקום שהיד משגת, ועין הציבור שוזפת.  יותר מזה, זה יציג בפני אלו שחושבים שאין בעיות דיור בארץ, את התמונה האמיתית. מה יעשו מנהלי בתי הספר אם תלמידיהם לשעבר ימצאו את מקום מגוריהם בפתח בית ספר? מה יגידו שכנים לשעבר?  מה יעשה ראש הממשלה אם אוהלים וקרוואנים יחנו בפתח ממלכתו, החווה שלו? הגרים בקרוואנים יתרחצו במקלחת הרחבה של שרון ויקבלו את הדואר אצל הבנים. אולי הוא יחוש את החוויה של האחרים! האם הוא יכול?

'העיר הלבנה' – תל אביב

תל-אביב שוב על המפה! לא רק בכדור סל. בחודש יולי 2003 החליטה  מועצת  אונסק"ו  שהתכנסה בפאריז, לבחור בעיר תל אביב כאתר מורשת עולמית.

המועצה ציינה את המרקם העירוני ההיסטורי שקיים בלב העיר תל אביב  שנבנה בסגנון הבאוהאוס (שפירושו "בית ובנייה") שהיה בית ספר גבוה לעיצוב בגרמניה. המתחם, שנבנה לפני כשבעים, שמונים שנה, זכה לכינוי "העיר הלבנה" והוא נמצא בין הרחובות קינג ג'ורג', שינקין, רוטשילד, דיזנגוף והצפון הישן. המתחם תוכנן כאזור מגורים איכותי על-ידי האדריכל הסקוטי פטריק גדס והוא בנוי מבתים בודדים בגובה של 3-4 קומות. צביונם הייחודי של חלק מהבתים נשמר לאורך השנים. ההכרזה הזו מצטרפת להכרזתן של עכו העתיקה ומצדה כאתרי מורשת עולמיים בעלי חשיבות היסטורית. עם ההכרזה הצטרפה תל-אביב לרשימה של כ- 690 אתרים המוכרים כבעלי ערך וחשיבות יוצאי דופן לתרבות האנושית, כדוגמת הטאג' מאהל והפירמידות במצרים. רק שבע ערים נוספות בעולם שייכות למועדון המכובד: ברזיליה, ברוז', פס, באת', רודוס, פראג ובודפשט.

אומרים כי ההכרזה תעלה את ערך הדירות בבניינים אלה בצורה משמעותית. שרת החינוך, לימור לבנת, המשמשת גם כיו"ר אונסק"ו בישראל, אמרה לאחר הבחירה: "הכרזה זו מבטאת הכרה בתל-אביב כעיר העברית הראשונה של עם-ישראל המתחדש בארצו. זוהי גאווה גדולה למדינה".
הנציג הפלשתיני במועצת אונסק"ו התנגד להחלטה בטענה שתל-אביב נבנתה בפלשתין לפני קום המדינה, ולאחר קום המדינה "גורשו משם רבבות ערבים".

בתחילת יוני 2004, תחגוג העיר תל-אביב-יפו הכרזה חשובה זו בסדרת אירועים. לאירועי ההכרזה מוזמנים בין השאר ראשי מדינה, ראשי ערים, מכובדים ואדריכלים מכל העולם.

 

      
 
      
 

עיצוב הדגל העיראקי

 

הם החליטו לעצב דגל חדש. דגל לאומי למדינה ערבית.
למדינה מוסלמית יהיה דגל שהצבעים השולטים בו הם כחול ולבן.

 

 

 

הדגל החדש

 

לדמוקרטיה הגדולה היתה אפשרות להוכיח שוב לעולם הגדול שהם דמוקרטיה, והם באמת דמוקרטיה. עיצוב דגל לאומי הוא נושא רגיש ולאומי –  גם לעיראקים. הם לבטח לא ירצו לקבל דגל לאומי בכפייה. פה היתה הזדמנות לתת לעם עצמו לעשות מעשה עבור עצמו.  
תהליך דמוקרטי, הוא תהליך פתוח ושקוף. הכרזה על תחרות פתוחה לכל המעצבים המקומיים, היתה נופחת מעט בטחון וכבוד באלו שכבודם הלאומי חשוב ואולי נרמס. מעשה כזה היה מוסיף כבוד לאמריקנים עצמם. על ידי מסירת החלטות וסמכויות, אפילו סימבוליות, לידי אזרחי המדינה, הם יכלו להוכיח את כוונותיהם.
 ללא כל השוואה, גם בארץ, גופים ציבוריים גדולים וגופים פרטיים בעלי שם ומשמעות, למדו והפנימו את הדעה שיש לתת אפשרות והזדמנות גם לאלו שאינם מקושרים. לתת לאדריכלים, מתכננים ומעצבים זכות לתכנן ולעצב. השיפוט צריך להיות אובייקטיבי ואינו מושפע מגורמים זרים, שאינן קשורים לעיצוב עצמו. התכנון הטוב ביותר יזכה בתחרות.
מה דעתכם?

ראה כתבה 
 

 

 

 

 

  הדגל בשנים 1991-1963

 

   

 

 

 

  הדגל בשנים 2004-1991

ארועים במוזיאון הפלמ"ח!

שוק נעול, רחוב פתוח!

 

ססגוני ביום עבודה, חד-גוני ביום מנוחה.

ריחות נעימים ביום עבודה, ריחות רעים ביום מנוחה.

רועש ביום עבודה, שקט ביום מנוחה.

לבוש ביום עבודה, ערום ביום מנוחה.

מלא ביום עבודה, ריק ביום מנוחה.

נקי ביום עבודה, מלוכלך ביום מנוחה.

סגור ביום עבודה, פתוח ביום מנוחה.

 נסתרים ביום עבודה, נראים ביום מנוחה.

מסוכן ביום עבודה, בטוח ביום מנוחה.

טבעי ביום עבודה, מלאכותי ביום מנוחה.

דוחק ביום עבודה, מפריד ביום מנוחה.

רושם ביום עבודה, מוחק ביום מנוחה.

מתרגש ביום עבודה, משתעמם ביום מנוחה.

ריב ביום עבודה, פיוס ביום מנוחה.

אמיתי ביום עבודה, כוזב ביום מנוחה.

נוגע ביום עבודה, לא נוגע ביום מנוחה.

לחוץ ביום עבודה, משוחרר ביום מנוחה.

מאולתר ביום עבודה, מתוכנן ביום מנוחה.

הולך ביום עבודה, עומד ביום מנוחה.

חי ביום עבודה, מת ביום מנוחה.

 

תסמונת המרפסת

  

כמה מחברי, שאינם אדריכלים, לא מבינים, או לא רוצים להבין את הרעיון שעומד מאחורי המרפסות הרוקדות, מרפסות "השמש". לא מבינים למה לא כדאי לבנות מרפסת מעל מרפסת, כמו פעם. הסברתי להם שזו לא החלטה בלעדית של האדריכלים, ובכל תהליכי העיצוב והתכנון יש להתחשב בחוקי התכנון והבנייה. מחוקקי החוק קבעו כיצד יראו המרפסות בחזיתו של כל בית מגורים חדש. תכנון המרפסות המדלגות שנראות לפעמים כמו גידולים מיותרים על גוף מיוסר, מתוסכל, שצריך לשאת את העומס הזה, הוא תוצאה של החוק והפרשנות שניתנת לו. פרשנות שמנסה להיות יצירתית במסגרת מכלול ההגבלות שהוטלו על שולחן המעצב.

 

בתחילה, שנים לפני שחשבו על "כיבוש שטחים" לא מיושבים, חלק מהמרפסות היו שקועות בתוך נפח הבניין, כאילו נגסו בקופסה המיתולוגית של הבניין. חלקן האחר בלט מקו הבניין, עטף פינות או התעגל, כפי שאהבו לעשות אדריכלי "הבאהאוס". הן הוצמדו לכל קומה ולכל דירה, אחת מעל לשניה. החזרתיות היפה, הטיפול האלגנטי בפינת הבניין והמעקה שתוכנן ברגש, יצרו מרפסות מדהימות, איכות חיים. 

 

אבל המציאות השתנתה. כל אזרחי ישראל, בלי יוצא מן הכלל, אימצו לעצמם שטח, שטח שיוצא החוצה, לרחוב, למרחב ציבורי, להראות נוכחות. אם לא מפריעים לקחת, אז לוקחים! "קובעים עובדות בשטח". כולם סגרו את המרפסות, "לקחו את האוויר" והפכו אותן להמשך טבעי של חדר המגורים, הידוע גם כ"הסלון". לעיתים, המרפסת הצטרפה לחדר שינה אחר שבדירה.

 

השינוי נוצר כתוצאה מתסמונת הגבול הישראלית. הטיפול האובססיבי בנושא הגבול, מה מותר ומה אסור, דרבן את השימוש האסור והבלתי מתוכנן שנעשה במרפסות. מתיחת הגבול, גם בתחום הפרטי, קיבלה לגיטימציה לאומית והכשירה את המספחים. המעשה המנוגד לחוק קיבל אישור והצדקה. לעיתים המעשה הלא חוקי מקבל פרס ונראה בעייני הכלל כמעשה "גבורה". מה עושה אדם בשטח שיש בו גם תקרה וגם ריצפה? סוגר אותו! מחבר את הרצפה לתקרה בעזרת קירות קלים, ואז יש לו ולמשפחתו עוד שטח שימושי. השימוש הארעי בשטח הזה, הפך במרוצת השנים לקבוע והתפשט מהצפון הקר עד לדרום החם, כדרך חיים. תסמונת הגבול מצטיינת בתיאור קוטבי של כל מצב. מצד אחד, מכירה היטב בקיום הגבול ומצד שני לא מרגישה שזה סוף פסוק. נכון, "ביתי הוא מבצרי", הוא מבצרי עד שאני מחליט אחרת. הישראלי מכיר כביכול בגבולות מוגדרים, עד שזה מגיע ל"סיפוח" המרפסת או "פשיטה" על  החצר השייכת לכל השכנים.

 

בכדי שהמרפסות לא יאטמו ויעלמו לחלוטין מנוף ארצנו, נוצרו המרפסות המדלגות, אחת כן ואחת לא. יש מרווח של קומה ממרפסת למרפסת. שיטת תכנון זו יצרה גם את הבתים המדורגים. גם שם אין מרפסת מעל למרפסת ולכן, בשני המקרים, לא ניתן ל"כבוש" את הנפח החיצוני שבמרפסת ולהפכו לנפח פנימי. לפי דעתם של מלומדים, ההגבלות או העונש התכנוני המקשה על האדריכל לבנות מרפסת מעל מרפסת, בלי מרווח של קומה, ימנע עבירות על החוק וכך יהיה בלתי אפשרי, בכל "טכנולוגיה" שהיא, "לסגור" מרפסות. 

 

בכדי להיטיב עם העם, נתנו לו "מתנה". הוחלט כי שטח המרפסת לא יחשב כ"שטח עיקרי" של הדירה ויחשב כ"שטח לא מקורה". שטח זה לא יהיה חלק מ"השטח העיקרי". מי שיתכנן ויבנה אחרת, כלומר, מרפסת מעל מרפסת, לא יקבל "מתנה" ושטח המרפסת יחשב כ"שטח עיקרי". מעשה זה מקטין את השטח נטו של הדירה. כך גם חשבו מנהיגי האומה והצטרפו לדעתם של המלומדים. לא נראה יותר "סיפוח שטחים" במגדלי הדירות שבארצנו. המרפסות לא תסגרנה עוד לעולם! נקודה! לא נוכל יותר להשתלט, לקחת לעצמנו עוד קצת, עוד טיפה. בינתיים נמשיך להתבצר ולהתחזק במרחב שבשליטה שלנו ונצפה לאפשרות עתידית של גדילה וצמיחה. למרות שה"טרטוריה" שלנו חשובה מאוד ויש לה נטיות לתפוח, נצטרך להתאפק. כנראה שאנחנו לא אוהבים ששמים לנו גבול, לא ללשוננו ולא לכל דבר אחר…

 

  
  
  
  
צילומים: יוסי מטלון
 

המתכננים והמעצבים משתדלים לעבוד בהרמוניה עם החוק. הם מנסים להפיק ממנו את המכסימום. התוצאות הן שונות ומשונות. החזיתות השונות יצרו רחובות מוזיאליים, תפאורה לתיאטרון. גם צבעים וגם צורות שונות ביחד עם גישות עיצוביות שונות רקמו טקסטורות שונות. החזיתות השונות מאוד אחת מהשניה, מקשטות את רחובות העיר, וטוב שכך. אילו כל המבנים היו דומים היה מאוד משעמם וגם היו אומרים שהמדינה והשלטון מכתיבים את האופי הוויזואלי של הערים שלנו, מה שמתאים לצורות שלטון אחרות.

 

המרפסות הנועזות, לעיתים מכוסות ברשת הסוואה, לעיתים הן כל כך חזקות ומודגשות, עד שלא רואים את נפח הבניין, אלא רק מה שתלוי עליו – המרפסות. במקום אחר המרפסות הפכו לתלתלים המסתלסלים לכל גובה הבניין. חלק מהמבנים הפכו לפירמידות תלולות. במקרה אחר מנסים לתת לאלמנט מגושם, עבה וכבד תכונות של קלילות ומתכננים אותו כאילו הוא היה רוח או מים זורמים. בחלק מהבניינים טוב היה אילו הן לא היו קיימות בכלל, המרפסות הודבקו כגידולים מיותרים על עור חלק, נפח חלק, ויצרו על ידי כך הרגשה של חספוס וחיכוך וויזואלי.

 

בכדי לחזק ולהשריש את תופעת המרפסות העצבניות, משווקי הדירות נתנו להן שם. הן מכונות בישראל, "מרפסות שמש". רובן לא זוכות ליהנות מחומה המלטף של השמש או אפילו לצפות בה ממרחקים. דווקא באזורים האורבאניים הדחוסים, שבהם השמש לא מצליחה לחדור לרחוב או לשדרה, דווקא שם, "מרפסות השמש" נותנת כביכול הרגשה טובה לבעלי הדירות. הרגשת הבעלות על "מרפסת שמש", למרות שאין שמש, מחממת את הלב. לצורכי שיווק אפשר להשתמש בכל דבר ולהבטיח שמש גם במקום שאין. יש "מרפסת שמש" ללא שמש. מרפסת שמש בתיאוריה נותנת הרגשה אופטימית, חיובית. לחשוב על שמש זה אולי בריא. במחשבה שניה, אולי לא צריך מרפסות בערים הדחוסות. הרעש הוויזואלי, רעש כלי הרכב והזיהום באוויר לא מוסיפים בריאות גם לאלו שמדמיינים לעצמם כאילו הם חיים לאורך שפת הים.

 

כבר ראיתי מספר מרפסות קופצות שנסגרו. הן לא נמצאות בדרך ללא מוצא בעיר ללא חוק, הן לא נמצאות ברחוב נידח בעיר ספר. הן מחוברות, מודבקות  לבנין בולט, בנין צבעוני ברחוב ראשי ואפור, בעיר גדולה. נראה כי החיים חזקים מהחוק וכל חוק יכול להירמס.