הדה-קונסטרוקציה נעלמה בשחקים

הזרם הדה-קונסטרוקטיבי צעד את צעדיו הראשונים במבנים קטנים, כעבור מספר שנים, כשהפופולאריות שלו גברה, האדריכלים הסוגדים לזרם הזה התחילו לתכנן מבנים גבוהים יותר וכיום רואים במקומות רבים גורדי שחקים המעוצבים רק עם נגיעות של הזרם הזה ובגרסה דיגיטאלית מעודנת .

במבנים קטנים ובינוניים, לדה-קונסטרוקציה יש את היכולת למוטט את הקונסטרוקציה ובכך ליצור נפחים פרגמנטאריים שביחד יצרו את המבנה המנופץ. במבנים גדולים או בגורדי שחקים, חוקי הסטטיקה לא אפשרו לאדריכלים לבצע מניפולציות ראדיקליות באלמנטים קונסטרוקטיביים ובשיטת העברת עומסים בין אלמנטים נושאי עומס.

Gehry House · Santa Monica, California מקור צילום: אתר GREAT BUILDINGS

בגין מגבלות החומר וההמשכיות הקונסטרוקטיבית הבלתי מתפשרת, חזרו אדריכלי הדה-קונסטרוקציה בתכנון גורדי שחקים, למבנה נפחי  שיטתי, ברור ומגובש, ללא שברים נפחיים ופריצות קונסטרוקטיביות. גם עלויות כספיות גדולות וקשיי ביצוע רבים הדפו אחורה את המגמה הדה-קונסטרוקטיבית בתכנון מגדלים. גורדי השחקים אילצו את המתכננים ליצור שברים מעודנים ושקטים יותר, לעצב את הגלים המעטפתיים או את הנפחיות המשתנה של המגדלים באמצעים אחרים. האדריכלים חזרו לנפחים קונבנציונאליים קובייתיים מקובלים ובכך פתרו את בעיית היציבות של המבנה. מסיבה זו, חומרים אחרים שיצרו אשליה נפחית הודבקו על מעטפות המבנים, תחפושות הולבשו על המגדלים, תקרות ושטחים אופקיים נמשכו החוצה וקישוטים מתכתיים אחרים נוספו למגדלים. כל זאת בכדי ליצור אילוזיה של מגדל שבור או תנועה גלית כלשהיא של "עור" (skin) המבנה. באופן אירוני, הקישוטים הללו מזכירים את הקישוטים שהודבקו על כל המבנים שתוכננו על ידי אדריכלים מהזרם הפוסט-מודרני המושמץ שהספיק להעלם ממשרדי האדריכלים.

IAC Building ניו יורק, אדריכל: פרנק גרי, צילום: יוסי מטלון

בביתו שבקליפורניה, האדריכל היהודי אמריקאי פרנק גרי (Frank Gehry), מראשוני ומובילי הזרם הדה-קונסטרוקטיבי, התחיל בניסיונות שבירת מבנים. כעשור לפני פריצת הזרם האדריכלי הזה, בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, עסק פרנק גרי בשיפוץ ביתו הקטן בסנטה-מוניקה.  בבית חד-משפחתי הקטן, לא היו לו בעיות גדולות לייצר מבנה שבור. לאחר מכן, כשזרם אדריכלי זה הפך למותג, הוא תכנן מבנים בגודל בינוני שיכלו לשאת את האילוצים העצוביים. מבנה IAC Building שבנייתו הסתיימה בשנת 2007 מדגים יפה שאפשר לעשות מניפולציות סטטיות במבנה בגובה בינוני. אולם, בהגיעו לתכנן גורדי שחקים, השברים הארכיטקטוניים היו חייבים להתעדן, להתאחות וכמעט להעלם. מה שנשאר מניפוצים אלו, הם לא יותר מאשר גלימות מתכת שעוטפות, חובקות את המגדל, כפי שניתן לראות בגורד השחקים  8 Spruce Street, מבנה שמכיל דירות, משרדים ומסחר, גורד שחקים שבנייתו הסתיימה השנה והוא ממוקם בדרום מנהטן ליד בית העירייה .

8 Spruce Street ניו יורק, אדריכל: פרנק גרי, צילום: יוסי מטלון

8 Spruce Street ניו יורק, אדריכל: פרנק גרי, צילום: יוסי מטלון

מגדלים וגורדי שחקים מתוכננים היום באמצעיים דיגיטאליים מתוחכמים שמאלצים את האדריכלים לבצע תרגילי אקרובאטיקה קונסטרוקטיביים שאינם אהובים על ידי מהנדסים שמרנים. למרות הניסיונות הללו, נסיונות שיוצרים באמצעות המחשבים תחכום נפחי בולט, במציאות, מגדלים אלו לא התגברו על כוח המשיכה ולכן היה צורך לדבוק בתכנון סטאטי שמרני. השמרנות הזאת הובילה את המעצבים הדה-קונסטרוקטיביים לאמץ שיטה ששנים רבות הם עצמם לעגו לה והיא, הדבקת חלקים מלאכותיים למבנה, חלקים שאין בהם כל צורך קונסטרוקטיבי והם למעשה לא יותר מאשר קישוט רדוד ומאולץ, כפי שניתן לראות בכל מבנה המאופיין כפוסט-מודרני ועכשיו גם על מעטפות גורדי השחקים הקרויים, מגדלים דה-קונסטרוקטיביים.

פרסומת אלימה

המרכז לעיצוב הבית ("One Design Center "), שנפתח בראשון לציון בחר להיות אלים. הפרזנטור שלו, האדריכל אילן פיבקו, הפך באמצעות קונספט שיווקי מוזר, למשחית מוצרים הקיימים בבית ובמשרד, זה ששורף, חותך ומרסק כל מה שלא נבחר על ידי אדריכל או מעצב, כל מוצר שאינו לטעמו האנין של המעצב או האדריכל. מה נאמר לזה שאין לו שולחן, מה נספר לזאת שאין לה ספה, מה נאמר לילדינו? כיצד נסביר את ההרס הזה?

הכוחניות וההרס המוצגים בפרסומות הטלוויזיוניות הללו, מנוגדת לגישה שאומרת שאפשר לעצב מבלי להשחית, שאפשר לקחת את הקיים ובעזרת יצירתיות ויכולת תמרון עיצובית להשתמש בקיים ואפילו לשבחו, שאפשר להפיק משהו טוב ומשמעותי מהחומר הקיים.

פיבקו שורף ספה, צילום:מיכאל שטיין

לעצב טוב מחומר חדש בלבד או ממוצר עכשווי בלבד, משמעות הדבר לייצר קיצורי דרך, להימנע מאתגר. רכישת מוצר חדש יקר או זול, הוא תמיד הפתרון הקל. להשחית את הנוכח ובמקומו לרכוש משהו חדש ועכשווי, הוא פתרון קל למעצב, הוא גם פתרון שיש בו עלויות משמעתיות ליזם, לבעל המקום. בכלל, לבזבז את כספו של בעל הנכס, זה תמיד יותר קל מאשר למצות את הפוטנציאל של מה שנוכח, של מה שקיים וניתן לשימוש חוזר.

השיטה שמעודדת השמדת מוצרים שאינם נרכשו על ידי מעצב או שאינם לטעמו של האדריכל המתכנן, גורמת נזק כלכלי וסביבתי, ממריצה שימוש חד פעמי, "לבש וזרוק". במקום לנצל את מה שקיים, לחסוך בזמנים טובים ובעיקר באלו הקשים, משדרים לנו פרסומות המעודדות בזבוז וסחיטה של משאבי הטבע.

פיבקו חותך שולחן, צילום: מיכאל שטיין

הקונספציה השיווקית הזאת שבוייה בגישה שדוגלת ברכישה עקבית של מוצרים עכשוויים "מעוצבים" וזריקת ה"ישן" , שהוא, לטעמו הבלעדי של המעצב, מוצר לא טוב . הקונספציה השיווקית הזאת מעודדת  ביטול כל מוצר חדש שלא נרכש בהסכמת המעצב.  גישה זו משדרת שיטה שפותרת מחלוקות באמצעים כוחניים, אלימים. גישה זו משנה סביבות בכוחניות וממריצה שימוש יתר באוצרות הטבע. כל אלו ביחד מייצרים חברה שערכיה חולניים וגישתה העכשווית, שאינה מכבדת את האותנטית של הישן או את סגולותיו של המוצר הלא "מעוצב", בודאי שאינה דואגת לעתיד טוב ובריא יותר.

להחזיר לציבור את השטח הציבורי

מרחב ציבורי בניו יורק, צילום: יוסי מטלון

בערים רבות בעולם החופשי הבינו שיש להחזיר את השטח הציבורי לציבור. אדריכלים ומתכננים עירוניים הבינו שיש לאפשר גישה להולכי רגל גם בשטחים ציבוריים שמבוזבזים לצרכים שאינם מיועדים לטובת הולכי הרגל השונים.

בניו יורק, במרכז העיר הסואנת, לקחו שטחים שהיו מיועדים אך רק לכלי רכב (לנסיעה וחניה) והפכו אותם לשימושם הבלעדי של הולכי הרגל. בנוסף, בכדי להפיק את המכסימום ממרחבים אלו, חידשו את הריצוף, צבעו את הבניינים והוסיפו בכל מקום ראוי ואפשרי ריהוט ציבורי כגון: ספסלים, שולחנות, כסאות, צמחייה, פחי אשפה ותאורת לילה מתאימה.

מרחב ציבורי בניו יורק, צילום: יוסי מטלון

מרחב ציבורי בניו יורק, צילום: יוסי מטלון

שטח ציבורי מבוזבז בת"א (בר גיורא/בוגרשוב) צילום: יוסי מטלון

בכדי להכניס תוכן ופעילות באזורים אלו, אפשרו בשטחים המסחריים שבקומת הקרקע של המבנים שמסביב להקים במקום צורות מסחר שונות, הגמישו מגבלות עירוניות (כגון: שעות פעילות מסחרית, חופש הבעה והופעה) ובעיקר יצרו גוף עירוני שדואג לניקיון במקום ואכיפת הסדר הציבורי הראוי.

המרחבים הציבוריים נושקים וחופפים למרחבים המסחריים. עובדה זו יוצרת פעילות אנושית חיובית. מרחבים אלו הפכו לעמוסים בבני אדם, ביום ובלילה. תושבים, מבקרים בסביבה וסתם אזרחים שעוברים במקום מנצלים את המרחב הדמוקרטי הפתוח למפגשים חברתיים לאחר שעות העבודה, למנוחה, לאכילה ושתייה ואפילו לישיבות עסקיות בסביבה ניטראלית.

מרחב ציבורי בניו יורק, צילום: יוסי מטלון

בארץ בכלל ובתל אביב בפרט יש סביבות מבוזבזות שמנוצלות בעיקר על ידי כלי הרכב לצורכי נסיעה ו/או חניה. במקומות רבים רואים שהולכי הרגל נדחסים ונדחקים לפינה ולמכוניות יש מקום בשפע. יש לשנות את סדרי העדיפות, ראוי לספק יותר לאדם ופחות למכוניות ובכך לשמר את הסביבה ולשפר את איכות החיים של כל התושבים.

האגף החדש של מוזיאון תל אביב

האגף החדש של מוזיאון תל אביב. צילום: יוסי מטלון

היה קשה לעזוב את האגף החדש של מוזיאון תל אביב (Tel Aviv Museum of Art). החומרים המעולים, העבודה המדויקת, הצל והצללית, האור והחושך והזויות הבלתי רגילות הפנטו אותי, כאילו סנוורו אותי ולא אפשרו לי להאמין כי בלב תל אביב בנו מבנה – מוזיאון – כזה מפורט, כזה יקר, אני יודע כמה עולה כל מטר רבוע של חומרי חיפוי או כל מטר אורך של זכוכית, עץ או אלומיניום.

חלל פנימי של האגף החדש. צילום: יסי מטלון

אבל, הסיבה העיקרית שלא יכולתי לעזוב את המוזיאון זה הבלבול המוחלט שהיה לי, לא הבנתי היכן אני נמצא יחסית לכניסה/יציאה, לא הרגשתי שהייתי בכל המקומות/התערוכות, לא יכולתי למקם את עצמי. כך זה היה  בביקור הראשון במוזיאון,  אני מניח שבביקור השני אמצא את דרכי יותר טוב. לא לשווא יש בכניסה לאגף החדש של המוזיאון "מפת התמצאות", את המפה ראיתי כמובן רק כשיצאתי.  אני יודע לקרוא תכניות ושרטוטים,  לצערי גם "מפת  ההתמצאות" לא ממש ברורה. אם לא ניתן להכין מפת התמצאות ברורה, אני מניח שהבניין עצמו לא יכול להיות ברור למבקר. יתכן שלא רצו שמסלולי ההליכה במוזיאון יהיו ברורים, גם בקניונים מנסים לבלבל אותנו בכדי שנשאר ונקנה כמה שיותר, פה כנראה לא רוצים שנעזוב.

"מפל האור". צילום: יוסי מטלון

מבחוץ, נראה כי לאגף החדש שנפתח השבוע לקהל, יש אופי נפחי שטוח ואופקי, מעטפת המבנה מורכבת מחזיתות מרחביות מבטון אדריכלי, בזויות שונות ובחתך משתנה בכל היקף המבנה. מבפנים, ההרגשה מתהפכת, זהו למעשה מבנה אנכי ולו חמישה מפלסים ויש בו חלל אנכי פתוח, חלל מרכזי דינאמי.  החלל המרכזי של האגף החדש  מתפקד כציר מרכזי שסביבו פזורות גלריות, הוא נראה כמו "מפל אור".  במופע האדריכלי הזה, האור שוטף את הקירות, מתיז אור ויוצר צלליות וצללים.  האור הזה נשאר ב"מפל" ואין לו כל שימוש בגלריות. המעברים והחלונות הייחודיים בגיאומטריה שלהם שמקיפים את המפל, יוצרים מבטים וזוויות לא רגילות ואט אט נדמה כי זוהי יצירת האומנות המוצגת במוזיאון, כי זוהי "היצירה". העיצוב האורגאני, המתמשך והמתעגל של הבטון, מכיל בתוכו "אומנות", זוהי אומנות.

הצורה הגיאומטרית השולטת במבנה היא המשולש, התכנית של המבנה היא בצורת משולש, החלונות משולשים ולמרות זאת, מבחוץ המבנה נראה אמורפי, זורם ונמרח. השילוב של הקירות הלבנים ביחד עם לוחות עץ, זכוכית ובטון יצרו קומפוזיציה  שמאפילה על כל מה שנמצא במוזיאון. אולמות התצוגה הפכו למשניים, התאורה שם מלאכותית, הגיאומטריה שלהם מוכרת לנו ובחללים הללו אין כל ניסיון לפריצת דרך.

דרגנועים באגף החדש. צילום: יוסי מטלון

גשר שתוכנן  בעבר על ידי האדריכלים של האגף הישן, מחבר בין האגף הישן שתוכנן בסגנון מודרני לבין האגף החדש שתוכנן בסגנון דה-קונסטרוקטיבי מתון. רק באמצעות גשר ניתן לגשר בין האסכולות התכנוניות השונות מאוד אחת מהשניה. מסביב לאגף החדש המתכננים יצרו רחבות בהירות, מקום להפגנות ומחאות כלכליות ומחר אולי פוליטיות. אזור ההמתנה בכניסה ברובו נמצא תחת כיפת השמיים, שמש בקיץ לוהט או גשם בחורף, לא יספקו חווית כניסה ויציאה נעימה וחלקה. מצער עד מאוד שלא השאירו את ספסלי העץ והעצים שעמדו בצורה ישרה במקביל לספריה, ממול לחזית הכניסה של האגף החדש. קצת ירוק היה עוזר, באמצעות טיפת צל, להתגבר על השמש היוקדת, על הלבן המסנוור והאור הבוהק בקיץ הישראלי, המזרח תיכוני.

מדרגות פנימיות באגף החדש. צילום: יסי מטלון

נראה כי היה כאן ניסוי אדריכלי מקומי, מישהו ניסה לבדוק האם אפשר להקים מבנה שתוכנן באמצעים דיגיטאליים מתקדמים, באמצעות תוכנות מחשב עכשוויות. הניסוי הצליח, החללים הפנימיים המורכבים והמעטפת הפיסולית, הפיתולית, יכולים להעיד על כך.

האגף החדש של מוזיאון תל אביב. צילום: יוסי מטלון

הביצוע של האגף החדש שתוכנן על ידי האדריכל האמריקאי פרסטון סקוט כהן ביחד עם האדריכל עמית נמליך מישראל ,מרשים בכל סיבוב ופינה. כנראה שזו הסיבה שהמתכננים לא רוצים שהמבקרים ימצאו בקלות את הדרך החוצה. לאור התוצאות המדהימות, נראה שהאדריכלים  השקיעו שעות רבות בהפקת תכניות ובביקורות קונסטרוקטיביות בכדי שהמוצר הסופי, המוזיאון, יהיה איכותי וישמר כך לשנים רבות.

"מפל האור". צילום: יוסי מטלון

מודל של האגף החדש והסביבה. צילום: יוסי מטלון

החללים  המרכזיים שבהם מתקיימת תנועת המבקרים, מצטלמים יפה מאוד. זהו מוזיאון של צלמים ועבור צלמים. ב"מפל האור", במסלולי ההליכה סביבו,  המוארים בתאורה טבעית, יש הרבה אנרגיה וויזואלית שסוחטת רגשית את המבקר וגורמת לו להרגיש שאיכות האומנות המוצגת בחללי התצוגה המוצמדים אליו מסביב, פחותה באיכותה בהשוואה לחוויה הממגנטת סביב ה"מפל".

"אוהל" גיאודזי ברוטשילד

מבין כל מאות האוהלים הפזורים בשדרות רוטשילד יש אחד שהוא מעל כולם. זהו אוהל כיפתי ,כיפה גיאודזית, המורכבת בצורה חזרתית מאותו גוף המתרבה ומתפתח לנפח מעוגל.

"האוהל" הגיאודזי בשדרות רוטשילד (צילום: יוסי מטלון)

מבנה זה דומה למבנים אחרים שהאדריכל, המהנדס והממציא ריצ'רד בקמינסטר פולר (Richard Buckminster “Bucky” Fuller 1895-1983)    פיתח בשנות הארבעים של המאה הקודמת והפך למוביל עיקרי בפיתוח מבנים ניסיוניים. פולר, שנולד בארה"ב מסצ'וסטס, התעניין בטכנולוגיה מתקדמת שתוכל לחזות ולפתור בעיות אנושיות.

כיפה גיאודזית במכון ויצמן למדע ברחובות (מקור: ויקפדיה)

"הכיפה הגיאודזית", מבנה כיפתי מושלם ומדויק, הייתה אחת מההמצאות החשובות ביותר של אדריכל בקמינסטר פולר. כדוגמת "האוהל" בשדרות רוטשילד, זהו מבנה הצומח מהאדמה ומורכב ממוטות ישרים וקצרים היוצרים מערכת גיאומטרית מרחבית של משולשים מחוברים היוצרים את מעטפת הכיפה.

עלות בנייתה של כיפה גיאודזית, לא גבוהה, חוזקה רב ודרושה טכניקה פשוטה וזמן מועט לבניית כיפה ראויה.

אופי האוהלים ברוטשילד

הגיאומטריה של סידור האוהלים, ביחד עם הצבע, גודל והארגון הפנימי של האוהלים, פורשים בפני המביט את התכונות והכוונות המאפיינות של בעלי האוהלים. בשדרות רוטשילד ניתן להבחין בהבדלים שבין האותנטי למבוים, בין האמיתי למלאכותי ובין החיים עצמם לבין ההצגה המתוזמנת.

ברור כי השדרה מכתיבה את הקו הליניארי של מיקום האוהלים, אין כאן מקום לזיגזוג או פניה בזוויות קהה, ישרה או חדה לכיכרות  ומקומות ציון אורבאניים אחרים. אולם, בקו הליניארי הזה אפשר להבחין בכמה עובדות.

 

בתחילה, או בסוף השדרה, האוהלים נראים כחדשים וכישנים, פתוחים לרווחה, חלקם בלויים וחלקם במצב טוב, הם מגוונים בגדלם, צבעם וצורתם, ממוקמים במרווח אנושי אחד מהשני ובצורה רנדומאלית. מיקום הכניסה הודגש והיה ניתן להביט פנימה, לראות חלוקה פנימית כלשהיא, ניסיון ליצירת אנושיות בחלל מצומצם. עובדה זו מציינת את האמיתיות של ההפגנה והספונטניות שבה, זה מדגיש את  הוויטליות הקיומית של המקום.

יום יומיים לאחר מכן, התחלנו לראות אוהלים חדשים סגורים שנראו כאילו הוצאו באותו יום מהניילונים, הם מבריקים ונקיים, ממוקמים שורות שורות, כמו חיילים, כמו חברי מפלגה, ללא כל מרווח חיים ביניהם, ללא כל הדגשה או סימון של מיקום הכניסה לאוהל, ללא סימן אנושי. עובדה זו מוכיחה שאין באהלים הללו חיים, אין נכנס ואין יוצא. למעשה רואים בקטע הזה תיאטרון חברתי שבא להציג בעיה או מחשבה אודות בעיה.

 

שעות לאחר מכן, עם נגיעות של הרגשה אמיתית, הונחו במקום אוהלים בגדלים וצבעים שונים שכביכול מאפיינים אותנטיות מסוימת וכוונה כנה. אולם, צמידות האוהלים אחד לשכנו, היותם סגורים וחוסר היכולת לתמרן ביניהם או לעבור ולהעביר משהו ביניהם, או לחילופין לחיות בהם, הציגה שוב רק כמעט חיים אמיתיים, כמעט חיים זה לא חיים. שוב, זוהי הייתה תפאורה מאורגנת בלבד ושום חיים לא היו יכולים להתקיים שם, גם בלי לקחת בחשבון את החום הלוהט בחוץ וזה שנוצר בתוך חלל האוהלים הסגורים.

 

אפשרי שהאוהלים הובאו למקום כסמל בלבד, הצגה, הפגנה או כדוגמא למה שאין, הצהרה למה שרצוי שיהיה לכל בעלי האוהלים, בית אמיתי במחיר מעשי. אולם, אם הכוונה הייתה להראות אוהלים מאוכלסים בצעירים, רווקים ורווקות, משפחות וילדים, הכוונה נכשלה והתוצאה משאירה עדיין שאלות ללא תשובות.

ניכר מאוד כי האוהלים שבהם יש נגיעות אנושיות כגון: צבע, שטיח או מרבד בכניסה, בקבוקי מים, בגדים זרוקים, שיירי אוכל ואפילו שלט מתוצרת בית ולא מתוצרת דעה פוליטית, הם הם האוהלים האמיתיים של המפגינים האמיתיים. אוהלים ללא סימן או מגע חיים אנושי, אלו הם האוהלים שיצאו ממכונה ארגונית פוליטית כלשהיא או ארגון מסוים, הם האוהלים שהונחו כאן בשרות מוסד, ארגון או עמותה.

צילומים: יוסי מטלון, אין לעשות שימוש בטקסט או בצילומים ללא אישור מוקדם.

רמטכ"ל במבנה איסלאמי

ביתו של המועמד (עדיין) לתפקיד ראש המטה הכללי של צה"ל מכיל הרבה סממנים אסלאמיים. המבנה הסימטרי והכבד משקף את תרבות האסלאם המסורתית. שמרנות אדריכלית  וציטטות היסטוריות מאפיינים את הבית של האלוף גלנט שבניגוד לביתו יהיה חייב, במידה ויקבל את התפקיד, להיות יצירתי,"לצאת מהקופסה", יוזם וחדשני בכל המישורים הקיימים בארגון שהוא יוביל וינהל.

 

צילום: טל כהן

אחד המאפיינים של האדריכלית האסלאמית היא הכיפה. הכיפה היא קרום בצורה של חצי כדור או בצורה המזכירה את גיאומטרית הכדור. הכיפות מקרות חללים רחבים ויוצרים אווירה של "טקס",  של משהו קדוש. במבנה של האלוף גלנט רואים ארבע כיפות, אחת בכל פינה דומיננטית של המבנה.

כיפה (מקור: ויקיפדיה)

גיאומטריה חזרתית אינסופית (מקור: ויקיפדיה)

בנוסף לכובד והסטטיות של המבנה, אנו יכולים לצפות בסימטריה נוקשה וגיאומטריה ברורה המאפיינים את המבנה הזה. יסודות תכנון אלו בולטים מאוד באדריכלות האיסלאמית. לעיתים המורפולוגיה הזאת מקבלת שיקוף, סיבוב והזזה כמו הגיאומטריה ההחלטית של המגן דויד, הנפוצה מאוד בסגנון אדריכלי זה.

מורפולוגיה איסלאמית (מקור: ויקיפדיה)

התפתחות תכנית של The Petronas Towers שממוקמים בקוואלה-לומפור, מלזיה

במבנה שבמושב עמיקם רואים קשתות,  קשתות מחודדות וקשתות פרסה. תפקיד הקשת הוא  גישור או קירוי בין שני סמכים בצורה של חצי מעגל או בצורות דומות אחרות, המסוגלת לשאת משקל רב. פתחים רבים בבית של האלוף גלנט מעוצבים במורפולוגיה מאומצת זו.

קשת מחודדת (מקור: ויקיפדיה)

המבנה הקשוח ושבמרכזו יש "פטיו" (חצר פנימית) מזכיר את ה"חאן", אחד מהטיפוסים הבסיסיים של המבנים המעוצבים בסגנון האסלאמי. ה"חאן" הוא  בית, אכסניה לשיירות, מקום שבו יכלו השיירות הנוסעות בדרכים לעצור למנוחת לילה ולהיות מוגנים מפני השפעות הטבע ושודדי דרכים. בדומה  למבנה המדובר, האכסניה הייתה בדרך כלל רבועה או מלבנית ולה שתי קומות ערוכות סביב חצר מרכזית מוצלת.

תכנית של חאן טיפוסי (מקור ויקיפדיה)

ביתו של גלנט

הגיאומטריה שחוזרת  על עצמה באה להקרין את כוחו האינסופי של הנביא, הוא חוזר וחוזר ובלתי נגמר. היופי של המבנים כדוגמת המבנים האסלאמיים, נמצא בעיקר בתוך המבנה, בחלקו הפנימי, הן בחללים הפנימיים, אלו המקורים (חדרים) והן בחללים שאינם מקורים (חצרות) אך מוסתרים. לכן, אדריכלות זו נקראת לעיתים "אדריכלות הרעלה".

הכיפה העוצמתית נועדה להפגין כוח, הגיאומטריה החזרתית מקרינה חוזק אינסופי והחצרות הגדולות נועדו לבטא עוצמה. הרמטכ"ל הבא יאלץ להפגין עוצמה ויצירתיות ביחד עם צניעות ופיקחות, תכונות שרק חלקן מרכיבות את האדריכלות האסלאמית, שממנה נשאב מקור ההשראה לתכנון של ביתו של המועמד (עדיין) לרמטכלות.

צלילי תרבות החניון

 

הפלסטיות התת-קרקעית מעיקה וחורטת בזיכרונו של המבקר את הדיסונאנס הוויזואלי שמדגיש ומפאר את הרכב, מצמצם את האדם ומתקמץ בהשקעה בו.

 

הרחבה שבין היכל התרבות ומבנה תיאטרון הבימה, הידועה גם בשם "כיכר התזמורת", הפכה למרחב גיאומטרי מינימליסטי, פשוט, המעוצב באלמנטים בסיסיים ומגוון בצבעים אדמתיים. מתחתיה, חלל תת-קרקעי מלוקק ונוצץ. ההבדלים הללו משקפים את ההבדל האידיאולוגי שראו בדמיונם  מעצבי המקום. ההבדל שבין היכל כלי-הרכב החפור במעמקי הקרקע לבין רחבת היכל התרבות שנועדה להיות נקודת ציון אורבאנית הוא מוחשי וברור לכל אדם. הגישה הזאת ממחישה לכל את ההבדל בין הגישה התומכת בהולכי הרגל לעומת זו שמקדשת את תרבות הרכב בהיכל ההיכלים, החניון.      

 

 

 

                  

הטיפול העדין והמלטף ברכבים החונים על בטון מצופה בחומרים היי-טקיים כהים ומבריקים, השלטים הצבעוניים, הסימונים בצבעים זוהרים ובפונטים ייחודיים, מבדיל בין היחס העודף לרכב והיחס החסר לאדם הצועד ברחבה שמעל למחסן המכוניות הזה. 

בשדרות רוטשילד הורידו את הגבעה שהייתה קיימת בקצה השדרה ובכך יצרו המשך טבעי לרחבה. למרות זאת, המעבר מהשדרה לכיכר מסורבל ואינו ידידותי להולך הרגל ולרוכב האופניים. בהמשך, ברחבה או בכיכר שמעל לחניון הרב-מפלסי והנוצץ יש קטעים זכוכיתיים שמאפשרים הכנסת אור לחניון ביום, ובשעות הלילה, תאורת החניון פורצת החוצה. הכיכר מעוטרת בצמחייה בתולית, צמחי חולות, עצי שקד ברושים ועץ שקמה, כולם ממוקמים בגיאומטריה ישרה וברורה. פסל שלושת העיגולים, ה"התרוממות" של מנשה קדישמן, הוחזר למקומו. 

מהצד הצפוני נוצר קשר טבעי וישיר מהכיכר לגן יעקוב המחודש. הציר בין שדרות רוטשילד, הכיכר, שדרות ח"ן ובן ציון ברור יותר וזורם בחופשיות.

ברחבה הפתוחה והגדולה יש חוויה קטנה, אריחים בצבעים אדמתיים ופסים שנבנו מאריחים עבים, מכוונים את הולכי הרגל שצועדים מהשקע האדמתי שברחבה לעבר הבריכה הרדודה והשטוחה ומשם בחזרה לספסלי אבן קרים. לחניון יש מספר כניסות להולכי רגל, הן למעשה השיא שבכיכר ובראשן כניסה אחת ראשית וגרנדיוזית.

הכניסה הראשית לחניון אינה מביישת כניסה לקתדראלה קדושה ודומיננטית שמכילה מכוניות. החומרים בגימור עשיר מבריק, המדרגות היורדות השחורות, (בניגוד לאלו העולות בקתדראלות המיתולוגיות), המדרגות האוטומטיות הנעות (דרגנועים), הזכוכית והגימור הבוהק, מציגים כניסה "אלוהית" למקדש הרכב.

המרחב הציבורי התת-קרקעי, חניון ארבעת המפלסים המלוטשים שתוכננו לאחסן מאות כלי רכב, מבייש את המרחב הציבורי העילי. משאבים רבים הושקעו בחניון המלוטש הזה, היחס בין ההשקעה לרכב לבין ההשקעה באדם, מאכזבת וגורם לאדם לחשוב לאן זורם כספו.

מקדש תרבות הרכב תוכנן בצורה שנועדה להזמין ולהשאיר רושם חזק על בעלי הרכב, הרבה יותר מאשר הרחבה שנועדה להרשים את הולכי הרגל. אסתטיקת החניון עשירה ומושקעת הרבה יותר מאשר האסתטיקה שנועדה להולך הרגל שקיבל בסך הכול גג עם שקעים מעל לחניון. 

למרות מיקומו הפיזי הנחות של החניון התת קרקעי, הוא נישא למרומים על ידי המתכננים ומקבל חשיבות יתר הגוברת בקלילות על מקומו של האדם במשוואה הזאת. הפלסטיות התת-קרקעית מעיקה וחורטת בזיכרונו של המבקר את הדיסונאנס הוויזואלי שמדגיש ומפאר את הרכב, מצמצם את האדם ומתקמץ בהשקעה בו.

צילומים: יוסי מטלון

החיים שיוצרים מקום

ברור כי הדחיסות השמרנית מקבעת את היצירתיות ומאלצת לתכנן פעם אחר פעם את המוכר ואת המקובל.

בכל סביבה, הקשר בין המבנה למקום ולמסורת שבו, הינו חזק מאוד, בעיקר במקומות שבהם המסורת תופסת מקום חשוב המשפיע על חיי האדם.  בביקור מקצועי בטורקיה עברתי באזורים הפחות מפותחים, באזורים שאינם מאמצים את הרוח המערבית או את הפלורליזם הנמצא בערים. מחוץ לערים הראשיות רואים את האותנטיות הטבעית של החומר והאדם, את הקונטקסט הדתי, החומרי וההרכב המשפחתי שמכתיב אורח חיים וסגנון מקומי בלתי מתפשר.

 

בצד המערבי של תורכיה, בעיירות לאורך החוף, במרחבים ציבוריים ופרטיים, ניתן לראות את התרבות המקומית השמרנית מהולה באדריכלות מודרנית מקושטת שמתפקדת ככלי תקשורתי בשרות המסורת. מבנים הוקמו בצורה אקראית, גובהם לא הוכתב מראש ויער של צבעים וגיאומטריות יצרו מרחבים מוזיאליים, צעצועים ארכיטקטוניים.

הרבה קישוטים אופקיים ואנכיים מודבקים על כל בנייני המגורים בעיר Milas. הקישוטים לא משקפים את פנימיות המבנים, הם לא מייצגים את חלוקת החללים הפנימיים והפעילויות שנעשות שם. הקישוטים מתנגשים ונעצרים במקומות שאולי היו צריכים להמשיך. הצבעוניות הזאת קצת ילדותית, ציורית ודו-ממדית.

המבנים בעיר Milas יכלו להיות נמוכים יותר, אך הטורקים הבינו כי מבחינה כלכלית כדאי  להתחיל לבנות לגובה, הם הבינו שיש לבנות לגובה בכדי שיהיה מקום לכולם. לעיתים המבנים קרובים אחד לשני ולעיתים מרוחקים, אבל המעגל המשפחתי נשמר היטב בתוך הבניין למרות הפריחה הוורטיקאלית.

 

השימוש בבטון נפוץ ביותר, חומרים אחרים כמעט ולא נראים במקום ועדיין, היה קשה להתעלם מהאינדיבידואליות הצבעונית הייחודית של כל בניין ובניין. הבנייה לגובה יכולה להיחשב כתרומה שמקורה בטכנולוגיות מתקדמות ולא במסורת המושרשת באנשי ואבני המקום. המפגש עם הקרקע ברוב המקרים נשאר מוזנח ובלתי מפותח, המבנים הצבעוניים רועשים בהשוואה לסביבה הטבעית הדלה והשקטה.

 

בשלל עיירות לאורך החוף, רואים שפע של אדריכלות מקומית שקשורה לאופי האדם. כוח הצבע ועוצמת הצורה המחויבת למקום, משמשים גם כסמל משפחתי, כדגל והצהרה ציבורית. מסיבות של צניעות, רואים מרפסות שהודבקו על החזיתות ושכל יושביהן לא נחשפו למרחב החיצוני.

 

אלמנטים אדריכליים מיובאים לא נראו בבתי המגורים בערי הפריפריה. השפעות מהסגנונות העכשוויים המובילים כמו דה-קונסטרוקטיביזם, ניאו-מודרניזם או כל מוטציה של סגנון עכשווי אחר לא נצפתה במרחב. אולם, אם נגרד, נקלף את הקישוטים מעל מעטפות המבנים נראה סממנים של אדריכלות מודרנית, נבחין במבנים הנושקים לקרקע  ללא עמודים חשופים, גם המרפסות הבולטות שמסביב לחזיתות יוצרות אנרגיה וויזואלית אופקית.

ההתלהבות הקולקטיבית מהמורפולוגיה הציורית הדו-ממדית ומהצבעים האדמתיים העזים, הוכיחה שיש משהו וויטאלי באדריכלות וורנקיולארית ( vernacular), זוהי אדריכלות מרתקת המופצת על ידי האמונה והחומר. ברור כי הדחיסות השמרנית מקבעת את היצירתיות ומאלצת לתכנן פעם אחר פעם את המוכר ואת המקובל. ניסיון לפריצה אדריכלית לא יהיה במקום שבו רק ההיסטוריה זורמת בעורקי האדם. 

 

צילומים: יוסי מטלון, אדריכל 

 

פורסם לראשונה באתר מכון קווים – מכון לעיצוב ואדריכלות

http://www.cavimbanamal.co.il/gallery-select.asp?p_id=107

חזות העיר ב"העיר"

ב"עכבר העיר" שפורסם בתאריך 30-12-2010 , פורסמו כתבות בנושאים שונים הקשורים לעיר והמשותף בכולן הוא "המדריך למהפכה" שיש לבצע בכל שכבה משכבות העיר. בסדרת הכתבות, מוצעות הצעות שונות הקלות יחסית לביצוע, הצעות פשוטות שלא דורשות תקציבים גדולים.

העיתונאי יואב בורוביץ' הכין כתבה "המדריך למהפכה – חזות העיר". בכתבה זו יש מספר נושאים שהעליתי ואני חושב שהם חשובים לאיכות החיים בעיר, לטיב החיים המסופקים לתושבי העיר תל אביב -יפו ולמבקרים בה,  על ידי הרשויות השונות.

להלן כמה מההצעות שלי.