תל-אביב/ניו-יורק – סביבות בערים (לא) מגוננת

מאז שהתחילו לתעד בניינים, היה ברור כי מטרת האדריכלות או בניית מבנים וסביבות, נועדה למען יצירת מתחמים לעבודת האל ובעיקר למטרת הגנה של האדם מפני איתני הטבע ומפני אויבים ופולשים אלימים[1] . בתנ"ך מוזכר, במקומות רבים, כי נבנו מבצרים, מצודות וחומות[2] שמטרתם הייתה מניעה כניסת פולש או אויב.

בעיר ניו-יורק, הפרמטרים והאינדיקציות של כל התרחשות מתבססים על גודל, גודל המרחב, גודל הסביבה ובהתאמה, גם גודל האירוע, גודל תוצאה. לכן, לאמצעי ההגנה האדריכליים על הסביבה מפני מעשה טרור יש יכולת להתמודד עם ומול אירועים בקנה מידה גרנדיוזיים, כאלו הדומים בהיקפם ועוצמתם לזה של 9/11[3], והזנחתם של אירועים "קטנים" בקנה מידה ניו-יורקי. האירוע המיניאטורי בסרגל הקנה מידה הניו-יורקי, לא ממש נחשב או דורש פתרון.

גושי בטון, הגנה על עמודי מגדל שלום, תל אביב, צילום: יוסי מטלון

ההכנה האמריקאית וזו הניו-יורקית, מפני הפולש, העצום והנורא, נמשכת זמן ארוך, היא מתוכננת, מסורבלת והציפייה היא להתקפה של פולש ענק ורב השפעה.[4] ההגנה מפני התקפות טרור מיועדת רק למרחבים גדולים, לסביבות עצומות מעורבות בשימושים שונים. מרחבי שוליים פרטיים נשארים לא מוגנים הן בגין סיבות חוקיות פוליטיות והן בגלל מנטאליות פאסיבית.

עמודוני מתכת לפני שגרירות ארה"ב בתל אביב, צילום: יוסי מטלון

בעת הזאת, ההכנות המדוברות בהרחבה בארה"ב, הן בעיקר בעקבות הפיכת הנושא הזה  ל"נושא חם" בקרב המועמדים הרפובליקנים לנשיאות ארה"ב, כל המועמדים דנו בעיקר בצורך להתמודד מול  cyber attack. נכון, הגודל והעוצמה שבאירועים מסוג זה, יכולים לשתק מדינה, עיר, אזור ומפעלים חיוניים. האמריקאים ממתינים למגה פיגוע, לגודל ועוצמה בלתי נתפסים ולכן מעגלי ההגנה שלהם מיועדים לעצור את הגורם הענק והאיטי לדעתם, שעומד לתקוף אינטרסים אמריקאים. באותה עת, הם מזניחים את יכולותיו של "הזאב הבודד" או את הקבוצה העצמאית הקטנה שאולי פועלת עכשיו לבדה ומונעת ממניעים אידיאולוגיים רדיקליים.

במערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב, אחד הנושאים שהמועמדים הרפובליקנים דנו בו רבות הוא: [5]Racial Profiling. לדעתם הנושא חשוב במיוחד בכל הקשור לזיהוי טרוריסט בפוטנציה, זיהוי שיוצר מעגל בטחוני נוסף שיוצר אזורים נקיים מפיגוע, איזורים סטריליים, סביבה בטוחה, לפחות מבחינה ביטחונית. האמריקנים עדיין חוששים משיטה זו שמזהה טרוריסט בפוטנציה. לעומתם, בישראל יש הטוענים כי Racial Profiling  מותר והותר בעקבות מצב ביטחוני שונה לחלוטין מזה של ארה"ב ולכן  מומחים אומרים שיכול להיות שהשימוש בכלי זה יוצר סביבות או מעגלים ביטחוניים צפופים יותר.

עמודוני פלדה בפתח כניסה לרכבת תחתית במנהטן, ניו יורק, צילום: יוסי מטלון

עמודוני פלדה בכניסה למבנה ממשלתי, מנהטן, ניו יורק, צילום: יוסי מטלון

בישראל, בעיר כמו תל-אביב, ההגנה האזרחית[6] או שיטות ההגנה הדפנסיביות מפני התקפת טרור ידועות ונראות בכל מעגל סביבתי אפשרי. בכניסה לקניון, לחניון או לאולם הקולנוע יהיה מישהו שיפשפש בכלינו. בתל-אביב, בישראל, ההסכמה הקולקטיבית לחדירה של אנשי בטחון בכלינו, מאפשרת בדיקות ביטחוניות כמעט אינטימיות. שמירת החרות האישית האמריקאית והניו-יורקית במפרט, מונעת התקרבות אמצעי ההגנה למעגלים קרובים, אישיים. הניו-יורקר לא ייתן שיפשפשו בכליו לפני שהוא נכנס למועדון, לקניון או שיבדקו את רכבו לפני כניסה לחניון. ילידי ניו יורק והמהגרים החדשים לעיר הזו, לא יאפשרו חדירה אישית ל"אזורי הנוחות" שלהם, לא בחדרי חדרים ולא בפרהסיה. רק בשדה התעופה הם מוכנים להקריב מעט מהפרטיות שלהם, מאפשרים יצירת מרחבים סטריליים. לתושבי ניו-יורק יש ניסיון לא מוצלח עם מטוסים ומגדלים.

מגדל משטרתי נייד, ניו יורק, צילום: יוסי מטלון

ברחובות העיר ניו-יורק ניתן לראות שורות שורות של עמודונים ממתכת שאולי ימנעו כניסת רכב ממולכד למבנה חשוב או לתחנת רכבת מרכזית.  בתל-אביב, רואים עמודונים דומים אבל  כאן הם נועדו למטרה אחרת, למניעת חנייה של כלי רכב על המדרכה. בניו יורק, לעיתים מציבים תצפית משטרתית בולטת על מגדל מתכתי נייד. מידי פעם מושמעות ברכבת התחתית ובאוטובוסים הודעות ידידותיות שמזכירות לנוסעים כי מותר לבעלי תפקיד בטחוני לבדוק חבילות גדולות במיוחד הנישאות על ידי הנוסעים. לעיתים רואים קבוצת שוטרים עומדת בכניסה למבנה ממשלתי ייצוגי. כל זה לא ימנע את הפיגוע הקטן, את הפיצוץ הקטן שיגרום לנזק אדיר.

כניסה לבנין עיריית תל אביב, כיכר רבין, צילום: יוסי מטלון

בודק בכניסה לדיזנגוף סנטר, תל אביב, צילום: יוסי מטלון

לפני מספר חודשים נתפס תושב ניו-יורק שהכין פצצה. אמרו כי הוא היה "זאב בודד" (Lone wolf)[7] שרכש ידע בהכנת פצצות מאולתרות באמצעות אתר אינטרנט. למזלם הטוב של הניו-יורקים, הוא נתפס מבעוד מועד, אבל יש הסוברים שיש עוד מאות כאלו שמסתובבים בחופשיות מוחלטת בעיר ניו-יורק. בעיתונות האמריקאית, הנושא הוזכר רק במדינת ניו-יורק והאירוע, שיכל היה להיות קטסטרופאלי, טופל במסגרת עירונית בלבד. הנושא לא טופל ברמות פדראליות וזאת כי לדעתם, היה מדובר שם בהתארגנות ספוראטית ולא בארגון עוצמתי, גדול ורב זרועות.

ה"טרור הקלאסי" המוכר לנו, לא ממש מוזכר בעיתונות האמריקאית. לדעתם של רוב האמריקאים, אין עדיין עדות שתומכת בדעה כי פאניקה הנוצרת כתוצאה מפעילות טרור "קלאסית" הפוגעת באופן פיזי באדם, יכולה להיות שווה בעוצמתה ואולי אפילו גדולה יותר מפאניקה הנוצרת מפיגוע קיברנטי (סייבר טרור).

תחנת TV CNN בניו יורק, בשידור, נתפס אדם יחיד עם מטען נפץ מאולתר. צילום: יוסי מטלון

הטרור הקיברנטי או הלוחמה הסייברית תאלץ את המתכננים ואלו השולטים בתשתיות להכין חלופות קיברנטיות לאלו הקיימות. מערכות שליטה ממוחשבות אלטרנטיביות ו"אבטחת מיידע" יתוכננו במרחבים ייחודיים. מתכננים יאלצו להכין "תרופה" לנזקים שיגרמו מפיגועים קיברנטיים, "התרופה" תהיה בצורת מרחבים מקבילים שיהוו תחליף למרחבים פיזיים פגועים.

לעומת הטרור "הקלאסי" או הטרור "הרגיל" (אם יש כזה דבר) המוכר לישראלים, המרחב הקיברנטי[8] בלתי מוגדר וחסר גבולות. מיקום הפגיעה לא יהיה תחום במרחב או סביבה מוגדת. התקיפה תהיה על מחשבים ואלו יפגעו בכל הקשרים של המחשבים, בכל סביבה או מרחב רחוק או קרוב שקשור למחשבים שנחשפו לפגיעה הקיברנטית.

הגישה הניו-יורקית תמיד הייתה ותמיד בדקה האם כדאי מבחינה כלכלית לטפל בבעיה מסויימת, האם ראוי להוציא סכום כסף לטפל בבעיה שאם, במקרה הגרוע ביותר, יהיה אסון קטן שהטיפול בו יעלה פחות ממניעתו. לפי הגישה הכלכלית הזאת, לפי הניו-יורקים, לא כדאי לטפל בבעיה! – האסון יעלה למשלם המיסים פחות דולרים מההוצאה למניעתו.

עמודוני מתכת בכניסה לתחנת רכבת במנהטן, ניו יורק, צילום: יוסי מטלון

אי ההבנה או החוסר רצון להבין שדווקא האירועים הקטנים, כאלו שמוכרים לכל אזרחי ישראלי, אלו ה"מתבשלים" בתוך רחבי ארה"ב, באזורים עירוניים ובמרחבים פרטיים, הם אלו שיכולים לגרום לדה- מוראליזאציה בארה"ב. דעה זו מונעת מהאמריקאים לטפל טיפול כירורגי מקדים באלו שזוממים להתקיף את החברה האמריקאית בפיגועי טרור קטנים. מנהיגי ארה"ב וראשי הביטחון הפדראלי כנראה מתכוננים רק לטרור קיברנטי או להתקפת טרור בקנה מידה עצום ואינם מבינים כי פיצוצים במקומות הומי-אדם כגון: קניונים וחנויות ענקיות, בתי קולנוע, בתי חולים או אוטובוסים ורכבות, יגרמו להיסטריה ביטחונית בכל רחבי ארה"ב ולנזק קולוסאלי עצום שייפגע בגוף, בנפש ובעיקר, מה שמאוד חשוב לממשל האמריקאי, בכלכלת ארה"ב.

הערות שוליים:

[1] "האדריכלות התפתחה לראשונה מהדינמיקה שבין הצרכים (מסתור, ביטחון, דת ופולחן, מגורים וכדומה) והאמצעים (חומרי בניין קיימים וכישורים)". מקור: ויקיפדיה

[2] כמו חומות ירושלים:  וְאֶת בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם סְפַרְתֶּם, וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה -  ספר ישעיהו כב .

[3] התאומים שלי/יוסי מטלון http://archinote.wordpress.com/2007/09/11/%d7%94%d7%aa%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c%d7%99/

[4] כדוגמת ההכנה האמריקאית לפלישה/מלחמה בעירק.

[5] " אפיון גזעי ( Racial profiling) היא טקטיקה שנויה במחלוקת בה גורמי אכיפת החוק משתמשים בגזעו של אדם או בקבוצה האתנית אליה הוא משתייך בתור קריטריון מהותי בהחלטה לתחקר ו/או לעצור את האדם." מקור – ויקיפדיה

[6] " הגנה אזרחית היא הצעדים הננקטים בקרב האוכלוסייה האזרחית (להבדיל מכוחות הביטחון) לשם התגוננותה מפני תקיפה, במסגרת מלחמה או פעולת טרור".  מקור: ויקיפדיה

[7] http://en.wikipedia.org/wiki/Lone_wolf_(terrorism)

[8] "מרחב קיברנטי הינו מרחב מטפורי של מערכות מחשב ורשתות מחשב בו נאגרים נתונים אלקטרוניים ומתבצעת תקשורת מקוונת ואינטראקטיבית ללא תלות במיקום הגאוגרפי של המשתמשים בו. המרחב הקיברנטי הוא קונספט חוזר ונשנה בספרות המדע הבדיוני." (ויקיפדיה)

בתי מלון אורבאניים – לאן?

מספר רב של מבנים בלב העיר תל אביב עומדים לקבל "מתיחת פנים" אדריכלית וייעוד אחר, מבני מגורים לשימור יוסבו לבתי מלון חדשים. השילוב הקונטקסטואלי שמכיל: מגורים, מסחר קל ואירוח הוא שילוב מנצח, פורה ומפרה. למרות זאת, יש לבדוק את המינון של מספר מבני הארחה שיוספו ללב העיר, הכרחי לבדוק שהמרקם הקיים יוכל להמשיך להתקיים ללא מפגעים סביבתיים שונים ואולי, עדיף למקם בתי מלון אורבאניים צנועים  דווקא במקומות אחרים בתל אביב, במעגלים הרחוקים מלב העיר, במקומות חלשים מבחינה כלכלית ולא במרכז העיר המבוסס.

שדרות רוטשילד 96, (עוד מעט יהיה מלון "בוטיק"), צילום: יוסי מטלון

שינויי ייעוד מתבצעים למבנים רבים המחויבים לשימור בלב המבוסס של תל אביב. בסביבות יציבות מבחינה כלכלית  כבר קיימים מעט מלונות "בוטיק", אליהם ייתוספו בתי מלון נוספים. מול התיאטרון המחודש, "הבימה", יוסבו בתי מגורים קיימים לבית מלון עירוני המשלב בתוכו גם מרכז תרבות, בשדרות רוטשילד 96, מבנה קיים יוסב לבית מלון אינטימי, ברחוב נחמני 25 במבנה מגורים גדול, יוקם מלון אותנטי גדול ומתחתיו חניון רחב מימדים.

בערים רבות ומוצלחות ברחבי העולם, ניתן לראות עירוב שימושים מרתק בסביבות ושכונות שונות. רואים את התופעה הזאת הן במרכז ההיסטורי של אותן ערים והן במעגלים החיצוניים של העיר. שימושים שונים ביחד עם נגישות מירבית, יוצרים פעילות אינטנסיבית וויטאלית בכל שעות היום, פעילות שגורמת למפגש של אוכלוסיות שונות ולא משאירה למרחב הציבורי שעות ריקות מתוכן, שעות שבהן לא מתקיימת פעילות כזו או  אחרת. מינון הפעילויות הללו וניתובן לשעות נוחות לכלל האוכלוסייה, כבר מוסיפות תוכן איכותי למרכז העיר תל אביב ועכשיו רצוי להרחיב את האירועים האדריכליים/חברתיים הללו למרחבים רחוקים מהמרכז השוקק.

מבנה לשימור, (עוד מעט יהיה בית מלון), נחמני 25, צילום: יוסי מטלון

מבני מגורים בכיכר הבימה, ממול ל"הבימה", יהיו בעתיד בית מלון אחד גדול, צילום: יוסי מטלון

בעיר ניו יורק, משתמשים בבתי מלון ככלי להחייאת אזורים מוזנחים. אזורים שלמים עוברים תהליכי ג'נטריפיקציה (Gentrification) לאחר שמובילי העיר השכילו להבין שיש להשקיע דווקא באותם אזורים, אזורים חלשים כלכלית. בגין השקעות כלכליות רבות  ופיתוח מואץ,  תושבים מהמעמד הבינוני עברו לגור שם, הגיעו אזרחים שחזרו לטפח את הסביבה המתחדשת. במנהטן, בצד המערבי התחתון, בדרום העיר, בצ'לסי, אזור שהיה שנים רבות נטוש ומוזנח,  יצקו בסיס כלכלי יציב, הקימו מבנים חדשים עכשוויים, מבני ציבור, שווקים חדשים בעלי זהות אותנטית  ( Chelsea Market ) ובתי מלון שמושכים קהל חדש ותיירים שביחד, גרמו להחייאת המקום. דוגמה מוחשית לכך ניתן לראות בבניית  ה- High Line  ביחד עם בית מלון"בוטיק"  The Standard, שיצרו אטרקציות ותשתית מעולה לפריחה שכונתית חיובית.

בית מלון "בוטיק" בניו יורק צ'לסי The Standard ממוקם מעל ל High Line, צילום: יוסי מטלון

שוק בתוך מבנה בניו יורק צ'לסי, Chelsea Market, צילום: יוסי מטלון

בתל אביב, רואים ניסיון ליצירת תהליך כזה ב"דרום העיר", בפלורנטין, שם זה נעשה ללא בתי מלון ואולי עכשיו אדריכלי העיר יבינו שחובה להקים שם בית מלון מקומי שיעוצב ברוח המקום, בית מלון איכותי וצנוע שיאיץ את תהליך ההתחדשות. בשכונת פלורנטין גיבשו מדיניות של טיפוח שימושים שונים ובנייה מחודשת משקמת, אך "המלון" עדיין לא  הוקם. בתל אביב, השקעה בסביבות  לא חזקות כמו:  כרם התימנים, שכונת שפירא או שכונת התקווה והקמת בתי מלון מוצלחים דווקא במקומות אלו הזקוקים לחידוש כלכלי, ימגנטו לעברם קהילות חדשות ותיירים שיפריחו את המסחר והמגורים בסביבה, ובכך יהפכו את הסביבות הללו לאטרקטיביות יותר.

בכל עיר, בכדי ששתילת בתי מלון צנועים בלב הסביבות החלשות ותהליך הג'נטריפיקציה יהיה מוצלח, יש לבצע סקרים בשיתוף עם האוכלוסייה ובדיקות מקדימות שיבחנו את הפעילות והאופי של בתי המלון הללו. בית מלון בעל אופי מתגרה, בעיות לוגיסטיות, תחבורה בעייתית ותחזוקה לקויה, יכולים לשבש את האיזון העדין והשביר הקיים בכל הסביבות החלשות. חובה לדאוג לאוכלוסייה המתגוררת במקום,  יש להבטיח שהחברה החלשה מבחינה כלכליות לא תפגע או תדחף אל מחוץ למקום מגוריה. לכן, תחילה יש לתכנן ולבצע בדיקות כירורגיות מקדימות, בדיקות שיאבחנו את הדרך היעילה ביותר לחידוש הסביבה ובמהלכן ימצאו את המקום המתאים ביותר להקמת בית מלון אותנטי שיעשה את השינוי המצופה.

הדה-קונסטרוקציה נעלמה בשחקים

הזרם הדה-קונסטרוקטיבי צעד את צעדיו הראשונים במבנים קטנים, כעבור מספר שנים, כשהפופולאריות שלו גברה, האדריכלים הסוגדים לזרם הזה התחילו לתכנן מבנים גבוהים יותר וכיום רואים במקומות רבים גורדי שחקים המעוצבים רק עם נגיעות של הזרם הזה ובגרסה דיגיטאלית מעודנת .

במבנים קטנים ובינוניים, לדה-קונסטרוקציה יש את היכולת למוטט את הקונסטרוקציה ובכך ליצור נפחים פרגמנטאריים שביחד יצרו את המבנה המנופץ. במבנים גדולים או בגורדי שחקים, חוקי הסטטיקה לא אפשרו לאדריכלים לבצע מניפולציות ראדיקליות באלמנטים קונסטרוקטיביים ובשיטת העברת עומסים בין אלמנטים נושאי עומס.

Gehry House · Santa Monica, California מקור צילום: אתר GREAT BUILDINGS

בגין מגבלות החומר וההמשכיות הקונסטרוקטיבית הבלתי מתפשרת, חזרו אדריכלי הדה-קונסטרוקציה בתכנון גורדי שחקים, למבנה נפחי  שיטתי, ברור ומגובש, ללא שברים נפחיים ופריצות קונסטרוקטיביות. גם עלויות כספיות גדולות וקשיי ביצוע רבים הדפו אחורה את המגמה הדה-קונסטרוקטיבית בתכנון מגדלים. גורדי השחקים אילצו את המתכננים ליצור שברים מעודנים ושקטים יותר, לעצב את הגלים המעטפתיים או את הנפחיות המשתנה של המגדלים באמצעים אחרים. האדריכלים חזרו לנפחים קונבנציונאליים קובייתיים מקובלים ובכך פתרו את בעיית היציבות של המבנה. מסיבה זו, חומרים אחרים שיצרו אשליה נפחית הודבקו על מעטפות המבנים, תחפושות הולבשו על המגדלים, תקרות ושטחים אופקיים נמשכו החוצה וקישוטים מתכתיים אחרים נוספו למגדלים. כל זאת בכדי ליצור אילוזיה של מגדל שבור או תנועה גלית כלשהיא של "עור" (skin) המבנה. באופן אירוני, הקישוטים הללו מזכירים את הקישוטים שהודבקו על כל המבנים שתוכננו על ידי אדריכלים מהזרם הפוסט-מודרני המושמץ שהספיק להעלם ממשרדי האדריכלים.

IAC Building ניו יורק, אדריכל: פרנק גרי, צילום: יוסי מטלון

בביתו שבקליפורניה, האדריכל היהודי אמריקאי פרנק גרי (Frank Gehry), מראשוני ומובילי הזרם הדה-קונסטרוקטיבי, התחיל בניסיונות שבירת מבנים. כעשור לפני פריצת הזרם האדריכלי הזה, בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, עסק פרנק גרי בשיפוץ ביתו הקטן בסנטה-מוניקה.  בבית חד-משפחתי הקטן, לא היו לו בעיות גדולות לייצר מבנה שבור. לאחר מכן, כשזרם אדריכלי זה הפך למותג, הוא תכנן מבנים בגודל בינוני שיכלו לשאת את האילוצים העצוביים. המבנה IAC  שבניו יורק ושבנייתו הסתיימה בשנת 2007 מדגים יפה שאפשר לעשות מניפולציות סטטיות במבנה בגובה בינוני. אולם, בהגיעו לתכנן גורדי שחקים, השברים הארכיטקטוניים היו חייבים להתעדן, להתאחות וכמעט להעלם. מה שנשאר מניפוצים אלו, הם לא יותר מאשר גלימות מתכת שעוטפות, חובקות את המגדל, כפי שניתן לראות בגורד השחקים  8 Spruce Street, מבנה שמכיל דירות, משרדים ומסחר, גורד שחקים שבנייתו הסתיימה השנה והוא ממוקם בדרום מנהטן ליד בית העירייה .

8 Spruce Street ניו יורק, אדריכל: פרנק גרי, צילום: יוסי מטלון

8 Spruce Street ניו יורק, אדריכל: פרנק גרי, צילום: יוסי מטלון

מגדלים וגורדי שחקים מתוכננים היום באמצעיים דיגיטאליים מתוחכמים שמאלצים את האדריכלים לבצע תרגילי אקרובאטיקה קונסטרוקטיביים שאינם אהובים על ידי מהנדסים שמרנים. למרות הניסיונות הללו, נסיונות שיוצרים באמצעות המחשבים תחכום נפחי בולט, במציאות, מגדלים אלו לא התגברו על כוח המשיכה ולכן היה צורך לדבוק בתכנון סטאטי שמרני. השמרנות הזאת הובילה את המעצבים הדה-קונסטרוקטיביים לאמץ שיטה ששנים רבות הם עצמם לעגו לה והיא, הדבקת חלקים מלאכותיים למבנה, חלקים שאין בהם כל צורך קונסטרוקטיבי והם למעשה לא יותר מאשר קישוט רדוד ומאולץ, כפי שניתן לראות בכל מבנה המאופיין כפוסט-מודרני ועכשיו גם על מעטפות גורדי השחקים הקרויים, מגדלים דה-קונסטרוקטיביים.

פרסומת אלימה

המרכז לעיצוב הבית ("One Design Center "), שנפתח בראשון לציון בחר להיות אלים. הפרזנטור שלו, האדריכל אילן פיבקו, הפך באמצעות קונספט שיווקי מוזר, למשחית מוצרים הקיימים בבית ובמשרד, זה ששורף, חותך ומרסק כל מה שלא נבחר על ידי אדריכל או מעצב, כל מוצר שאינו לטעמו האנין של המעצב או האדריכל. מה נאמר לזה שאין לו שולחן, מה נספר לזאת שאין לה ספה, מה נאמר לילדינו? כיצד נסביר את ההרס הזה?

הכוחניות וההרס המוצגים בפרסומות הטלוויזיוניות הללו, מנוגדת לגישה שאומרת שאפשר לעצב מבלי להשחית, שאפשר לקחת את הקיים ובעזרת יצירתיות ויכולת תמרון עיצובית להשתמש בקיים ואפילו לשבחו, שאפשר להפיק משהו טוב ומשמעותי מהחומר הקיים.

פיבקו שורף ספה, צילום:מיכאל שטיין

לעצב טוב מחומר חדש בלבד או ממוצר עכשווי בלבד, משמעות הדבר לייצר קיצורי דרך, להימנע מאתגר. רכישת מוצר חדש יקר או זול, הוא תמיד הפתרון הקל. להשחית את הנוכח ובמקומו לרכוש משהו חדש ועכשווי, הוא פתרון קל למעצב, הוא גם פתרון שיש בו עלויות משמעתיות ליזם, לבעל המקום. בכלל, לבזבז את כספו של בעל הנכס, זה תמיד יותר קל מאשר למצות את הפוטנציאל של מה שנוכח, של מה שקיים וניתן לשימוש חוזר.

השיטה שמעודדת השמדת מוצרים שאינם נרכשו על ידי מעצב או שאינם לטעמו של האדריכל המתכנן, גורמת נזק כלכלי וסביבתי, ממריצה שימוש חד פעמי, "לבש וזרוק". במקום לנצל את מה שקיים, לחסוך בזמנים טובים ובעיקר באלו הקשים, משדרים לנו פרסומות המעודדות בזבוז וסחיטה של משאבי הטבע.

פיבקו חותך שולחן, צילום: מיכאל שטיין

הקונספציה השיווקית הזאת שבוייה בגישה שדוגלת ברכישה עקבית של מוצרים עכשוויים "מעוצבים" וזריקת ה"ישן" , שהוא, לטעמו הבלעדי של המעצב, מוצר לא טוב . הקונספציה השיווקית הזאת מעודדת  ביטול כל מוצר חדש שלא נרכש בהסכמת המעצב.  גישה זו משדרת שיטה שפותרת מחלוקות באמצעים כוחניים, אלימים. גישה זו משנה סביבות בכוחניות וממריצה שימוש יתר באוצרות הטבע. כל אלו ביחד מייצרים חברה שערכיה חולניים וגישתה העכשווית, שאינה מכבדת את האותנטית של הישן או את סגולותיו של המוצר הלא "מעוצב", בודאי שאינה דואגת לעתיד טוב ובריא יותר.

להחזיר לציבור את השטח הציבורי

מרחב ציבורי בניו יורק, צילום: יוסי מטלון

בערים רבות בעולם החופשי הבינו שיש להחזיר את השטח הציבורי לציבור. אדריכלים ומתכננים עירוניים הבינו שיש לאפשר גישה להולכי רגל גם בשטחים ציבוריים שמבוזבזים לצרכים שאינם מיועדים לטובת הולכי הרגל השונים.

בניו יורק, במרכז העיר הסואנת, לקחו שטחים שהיו מיועדים אך רק לכלי רכב (לנסיעה וחניה) והפכו אותם לשימושם הבלעדי של הולכי הרגל. בנוסף, בכדי להפיק את המכסימום ממרחבים אלו, חידשו את הריצוף, צבעו את הבניינים והוסיפו בכל מקום ראוי ואפשרי ריהוט ציבורי כגון: ספסלים, שולחנות, כסאות, צמחייה, פחי אשפה ותאורת לילה מתאימה.

מרחב ציבורי בניו יורק, צילום: יוסי מטלון

מרחב ציבורי בניו יורק, צילום: יוסי מטלון

שטח ציבורי מבוזבז בת"א (בר גיורא/בוגרשוב) צילום: יוסי מטלון

בכדי להכניס תוכן ופעילות באזורים אלו, אפשרו בשטחים המסחריים שבקומת הקרקע של המבנים שמסביב להקים במקום צורות מסחר שונות, הגמישו מגבלות עירוניות (כגון: שעות פעילות מסחרית, חופש הבעה והופעה) ובעיקר יצרו גוף עירוני שדואג לניקיון במקום ואכיפת הסדר הציבורי הראוי.

המרחבים הציבוריים נושקים וחופפים למרחבים המסחריים. עובדה זו יוצרת פעילות אנושית חיובית. מרחבים אלו הפכו לעמוסים בבני אדם, ביום ובלילה. תושבים, מבקרים בסביבה וסתם אזרחים שעוברים במקום מנצלים את המרחב הדמוקרטי הפתוח למפגשים חברתיים לאחר שעות העבודה, למנוחה, לאכילה ושתייה ואפילו לישיבות עסקיות בסביבה ניטראלית.

מרחב ציבורי בניו יורק, צילום: יוסי מטלון

בארץ בכלל ובתל אביב בפרט יש סביבות מבוזבזות שמנוצלות בעיקר על ידי כלי הרכב לצורכי נסיעה ו/או חניה. במקומות רבים רואים שהולכי הרגל נדחסים ונדחקים לפינה ולמכוניות יש מקום בשפע. יש לשנות את סדרי העדיפות, ראוי לספק יותר לאדם ופחות למכוניות ובכך לשמר את הסביבה ולשפר את איכות החיים של כל התושבים.

האגף החדש של מוזיאון תל אביב

האגף החדש של מוזיאון תל אביב. צילום: יוסי מטלון

היה קשה לעזוב את האגף החדש של מוזיאון תל אביב (Tel Aviv Museum of Art). החומרים המעולים, העבודה המדויקת, הצל והצללית, האור והחושך והזויות הבלתי רגילות הפנטו אותי, כאילו סנוורו אותי ולא אפשרו לי להאמין כי בלב תל אביב בנו מבנה – מוזיאון – כזה מפורט, כזה יקר, אני יודע כמה עולה כל מטר רבוע של חומרי חיפוי או כל מטר אורך של זכוכית, עץ או אלומיניום.

חלל פנימי של האגף החדש. צילום: יסי מטלון

אבל, הסיבה העיקרית שלא יכולתי לעזוב את המוזיאון זה הבלבול המוחלט שהיה לי, לא הבנתי היכן אני נמצא יחסית לכניסה/יציאה, לא הרגשתי שהייתי בכל המקומות/התערוכות, לא יכולתי למקם את עצמי. כך זה היה  בביקור הראשון במוזיאון,  אני מניח שבביקור השני אמצא את דרכי יותר טוב. לא לשווא יש בכניסה לאגף החדש של המוזיאון "מפת התמצאות", את המפה ראיתי כמובן רק כשיצאתי.  אני יודע לקרוא תכניות ושרטוטים,  לצערי גם "מפת  ההתמצאות" לא ממש ברורה. אם לא ניתן להכין מפת התמצאות ברורה, אני מניח שהבניין עצמו לא יכול להיות ברור למבקר. יתכן שלא רצו שמסלולי ההליכה במוזיאון יהיו ברורים, גם בקניונים מנסים לבלבל אותנו בכדי שנשאר ונקנה כמה שיותר, פה כנראה לא רוצים שנעזוב.

"מפל האור". צילום: יוסי מטלון

מבחוץ, נראה כי לאגף החדש שנפתח השבוע לקהל, יש אופי נפחי שטוח ואופקי, מעטפת המבנה מורכבת מחזיתות מרחביות מבטון אדריכלי, בזויות שונות ובחתך משתנה בכל היקף המבנה. מבפנים, ההרגשה מתהפכת, זהו למעשה מבנה אנכי ולו חמישה מפלסים ויש בו חלל אנכי פתוח, חלל מרכזי דינאמי.  החלל המרכזי של האגף החדש  מתפקד כציר מרכזי שסביבו פזורות גלריות, הוא נראה כמו "מפל אור".  במופע האדריכלי הזה, האור שוטף את הקירות, מתיז אור ויוצר צלליות וצללים.  האור הזה נשאר ב"מפל" ואין לו כל שימוש בגלריות. המעברים והחלונות הייחודיים בגיאומטריה שלהם שמקיפים את המפל, יוצרים מבטים וזוויות לא רגילות ואט אט נדמה כי זוהי יצירת האומנות המוצגת במוזיאון, כי זוהי "היצירה". העיצוב האורגאני, המתמשך והמתעגל של הבטון, מכיל בתוכו "אומנות", זוהי אומנות.

הצורה הגיאומטרית השולטת במבנה היא המשולש, התכנית של המבנה היא בצורת משולש, החלונות משולשים ולמרות זאת, מבחוץ המבנה נראה אמורפי, זורם ונמרח. השילוב של הקירות הלבנים ביחד עם לוחות עץ, זכוכית ובטון יצרו קומפוזיציה  שמאפילה על כל מה שנמצא במוזיאון. אולמות התצוגה הפכו למשניים, התאורה שם מלאכותית, הגיאומטריה שלהם מוכרת לנו ובחללים הללו אין כל ניסיון לפריצת דרך.

דרגנועים באגף החדש. צילום: יוסי מטלון

גשר שתוכנן  בעבר על ידי האדריכלים של האגף הישן, מחבר בין האגף הישן שתוכנן בסגנון מודרני לבין האגף החדש שתוכנן בסגנון דה-קונסטרוקטיבי מתון. רק באמצעות גשר ניתן לגשר בין האסכולות התכנוניות השונות מאוד אחת מהשניה. מסביב לאגף החדש המתכננים יצרו רחבות בהירות, מקום להפגנות ומחאות כלכליות ומחר אולי פוליטיות. אזור ההמתנה בכניסה ברובו נמצא תחת כיפת השמיים, שמש בקיץ לוהט או גשם בחורף, לא יספקו חווית כניסה ויציאה נעימה וחלקה. מצער עד מאוד שלא השאירו את ספסלי העץ והעצים שעמדו בצורה ישרה במקביל לספריה, ממול לחזית הכניסה של האגף החדש. קצת ירוק היה עוזר, באמצעות טיפת צל, להתגבר על השמש היוקדת, על הלבן המסנוור והאור הבוהק בקיץ הישראלי, המזרח תיכוני.

מדרגות פנימיות באגף החדש. צילום: יסי מטלון

נראה כי היה כאן ניסוי אדריכלי מקומי, מישהו ניסה לבדוק האם אפשר להקים מבנה שתוכנן באמצעים דיגיטאליים מתקדמים, באמצעות תוכנות מחשב עכשוויות. הניסוי הצליח, החללים הפנימיים המורכבים והמעטפת הפיסולית, הפיתולית, יכולים להעיד על כך.

האגף החדש של מוזיאון תל אביב. צילום: יוסי מטלון

הביצוע של האגף החדש שתוכנן על ידי האדריכל האמריקאי פרסטון סקוט כהן ביחד עם האדריכל עמית נמליך מישראל ,מרשים בכל סיבוב ופינה. כנראה שזו הסיבה שהמתכננים לא רוצים שהמבקרים ימצאו בקלות את הדרך החוצה. לאור התוצאות המדהימות, נראה שהאדריכלים  השקיעו שעות רבות בהפקת תכניות ובביקורות קונסטרוקטיביות בכדי שהמוצר הסופי, המוזיאון, יהיה איכותי וישמר כך לשנים רבות.

"מפל האור". צילום: יוסי מטלון

מודל של האגף החדש והסביבה. צילום: יוסי מטלון

החללים  המרכזיים שבהם מתקיימת תנועת המבקרים, מצטלמים יפה מאוד. זהו מוזיאון של צלמים ועבור צלמים. ב"מפל האור", במסלולי ההליכה סביבו,  המוארים בתאורה טבעית, יש הרבה אנרגיה וויזואלית שסוחטת רגשית את המבקר וגורמת לו להרגיש שאיכות האומנות המוצגת בחללי התצוגה המוצמדים אליו מסביב, פחותה באיכותה בהשוואה לחוויה הממגנטת סביב ה"מפל".

"אוהל" גיאודזי ברוטשילד

מבין כל מאות האוהלים הפזורים בשדרות רוטשילד יש אחד שהוא מעל כולם. זהו אוהל כיפתי ,כיפה גיאודזית, המורכבת בצורה חזרתית מאותו גוף המתרבה ומתפתח לנפח מעוגל.

"האוהל" הגיאודזי בשדרות רוטשילד (צילום: יוסי מטלון)

מבנה זה דומה למבנים אחרים שהאדריכל, המהנדס והממציא ריצ'רד בקמינסטר פולר (Richard Buckminster “Bucky” Fuller 1895-1983)    פיתח בשנות הארבעים של המאה הקודמת והפך למוביל עיקרי בפיתוח מבנים ניסיוניים. פולר, שנולד בארה"ב מסצ'וסטס, התעניין בטכנולוגיה מתקדמת שתוכל לחזות ולפתור בעיות אנושיות.

כיפה גיאודזית במכון ויצמן למדע ברחובות (מקור: ויקפדיה)

"הכיפה הגיאודזית", מבנה כיפתי מושלם ומדויק, הייתה אחת מההמצאות החשובות ביותר של אדריכל בקמינסטר פולר. כדוגמת "האוהל" בשדרות רוטשילד, זהו מבנה הצומח מהאדמה ומורכב ממוטות ישרים וקצרים היוצרים מערכת גיאומטרית מרחבית של משולשים מחוברים היוצרים את מעטפת הכיפה.

עלות בנייתה של כיפה גיאודזית, לא גבוהה, חוזקה רב ודרושה טכניקה פשוטה וזמן מועט לבניית כיפה ראויה.

אופי האוהלים ברוטשילד

הגיאומטריה של סידור האוהלים, ביחד עם הצבע, גודל והארגון הפנימי של האוהלים, פורשים בפני המביט את התכונות והכוונות המאפיינות של בעלי האוהלים. בשדרות רוטשילד ניתן להבחין בהבדלים שבין האותנטי למבוים, בין האמיתי למלאכותי ובין החיים עצמם לבין ההצגה המתוזמנת.

ברור כי השדרה מכתיבה את הקו הליניארי של מיקום האוהלים, אין כאן מקום לזיגזוג או פניה בזוויות קהה, ישרה או חדה לכיכרות  ומקומות ציון אורבאניים אחרים. אולם, בקו הליניארי הזה אפשר להבחין בכמה עובדות.

 

בתחילה, או בסוף השדרה, האוהלים נראים כחדשים וכישנים, פתוחים לרווחה, חלקם בלויים וחלקם במצב טוב, הם מגוונים בגדלם, צבעם וצורתם, ממוקמים במרווח אנושי אחד מהשני ובצורה רנדומאלית. מיקום הכניסה הודגש והיה ניתן להביט פנימה, לראות חלוקה פנימית כלשהיא, ניסיון ליצירת אנושיות בחלל מצומצם. עובדה זו מציינת את האמיתיות של ההפגנה והספונטניות שבה, זה מדגיש את  הוויטליות הקיומית של המקום.

יום יומיים לאחר מכן, התחלנו לראות אוהלים חדשים סגורים שנראו כאילו הוצאו באותו יום מהניילונים, הם מבריקים ונקיים, ממוקמים שורות שורות, כמו חיילים, כמו חברי מפלגה, ללא כל מרווח חיים ביניהם, ללא כל הדגשה או סימון של מיקום הכניסה לאוהל, ללא סימן אנושי. עובדה זו מוכיחה שאין באהלים הללו חיים, אין נכנס ואין יוצא. למעשה רואים בקטע הזה תיאטרון חברתי שבא להציג בעיה או מחשבה אודות בעיה.

 

שעות לאחר מכן, עם נגיעות של הרגשה אמיתית, הונחו במקום אוהלים בגדלים וצבעים שונים שכביכול מאפיינים אותנטיות מסוימת וכוונה כנה. אולם, צמידות האוהלים אחד לשכנו, היותם סגורים וחוסר היכולת לתמרן ביניהם או לעבור ולהעביר משהו ביניהם, או לחילופין לחיות בהם, הציגה שוב רק כמעט חיים אמיתיים, כמעט חיים זה לא חיים. שוב, זוהי הייתה תפאורה מאורגנת בלבד ושום חיים לא היו יכולים להתקיים שם, גם בלי לקחת בחשבון את החום הלוהט בחוץ וזה שנוצר בתוך חלל האוהלים הסגורים.

 

אפשרי שהאוהלים הובאו למקום כסמל בלבד, הצגה, הפגנה או כדוגמא למה שאין, הצהרה למה שרצוי שיהיה לכל בעלי האוהלים, בית אמיתי במחיר מעשי. אולם, אם הכוונה הייתה להראות אוהלים מאוכלסים בצעירים, רווקים ורווקות, משפחות וילדים, הכוונה נכשלה והתוצאה משאירה עדיין שאלות ללא תשובות.

ניכר מאוד כי האוהלים שבהם יש נגיעות אנושיות כגון: צבע, שטיח או מרבד בכניסה, בקבוקי מים, בגדים זרוקים, שיירי אוכל ואפילו שלט מתוצרת בית ולא מתוצרת דעה פוליטית, הם הם האוהלים האמיתיים של המפגינים האמיתיים. אוהלים ללא סימן או מגע חיים אנושי, אלו הם האוהלים שיצאו ממכונה ארגונית פוליטית כלשהיא או ארגון מסוים, הם האוהלים שהונחו כאן בשרות מוסד, ארגון או עמותה.

צילומים: יוסי מטלון, אין לעשות שימוש בטקסט או בצילומים ללא אישור מוקדם.

רמטכ"ל במבנה איסלאמי

ביתו של המועמד (עדיין) לתפקיד ראש המטה הכללי של צה"ל מכיל הרבה סממנים אסלאמיים. המבנה הסימטרי והכבד משקף את תרבות האסלאם המסורתית. שמרנות אדריכלית  וציטטות היסטוריות מאפיינים את הבית של האלוף גלנט שבניגוד לביתו יהיה חייב, במידה ויקבל את התפקיד, להיות יצירתי,"לצאת מהקופסה", יוזם וחדשני בכל המישורים הקיימים בארגון שהוא יוביל וינהל.

 

צילום: טל כהן

אחד המאפיינים של האדריכלית האסלאמית היא הכיפה. הכיפה היא קרום בצורה של חצי כדור או בצורה המזכירה את גיאומטרית הכדור. הכיפות מקרות חללים רחבים ויוצרים אווירה של "טקס",  של משהו קדוש. במבנה של האלוף גלנט רואים ארבע כיפות, אחת בכל פינה דומיננטית של המבנה.

כיפה (מקור: ויקיפדיה)

גיאומטריה חזרתית אינסופית (מקור: ויקיפדיה)

בנוסף לכובד והסטטיות של המבנה, אנו יכולים לצפות בסימטריה נוקשה וגיאומטריה ברורה המאפיינים את המבנה הזה. יסודות תכנון אלו בולטים מאוד באדריכלות האיסלאמית. לעיתים המורפולוגיה הזאת מקבלת שיקוף, סיבוב והזזה כמו הגיאומטריה ההחלטית של המגן דויד, הנפוצה מאוד בסגנון אדריכלי זה.

מורפולוגיה איסלאמית (מקור: ויקיפדיה)

התפתחות תכנית של The Petronas Towers שממוקמים בקוואלה-לומפור, מלזיה

במבנה שבמושב עמיקם רואים קשתות,  קשתות מחודדות וקשתות פרסה. תפקיד הקשת הוא  גישור או קירוי בין שני סמכים בצורה של חצי מעגל או בצורות דומות אחרות, המסוגלת לשאת משקל רב. פתחים רבים בבית של האלוף גלנט מעוצבים במורפולוגיה מאומצת זו.

קשת מחודדת (מקור: ויקיפדיה)

המבנה הקשוח ושבמרכזו יש "פטיו" (חצר פנימית) מזכיר את ה"חאן", אחד מהטיפוסים הבסיסיים של המבנים המעוצבים בסגנון האסלאמי. ה"חאן" הוא  בית, אכסניה לשיירות, מקום שבו יכלו השיירות הנוסעות בדרכים לעצור למנוחת לילה ולהיות מוגנים מפני השפעות הטבע ושודדי דרכים. בדומה  למבנה המדובר, האכסניה הייתה בדרך כלל רבועה או מלבנית ולה שתי קומות ערוכות סביב חצר מרכזית מוצלת.

תכנית של חאן טיפוסי (מקור ויקיפדיה)

ביתו של גלנט

הגיאומטריה שחוזרת  על עצמה באה להקרין את כוחו האינסופי של הנביא, הוא חוזר וחוזר ובלתי נגמר. היופי של המבנים כדוגמת המבנים האסלאמיים, נמצא בעיקר בתוך המבנה, בחלקו הפנימי, הן בחללים הפנימיים, אלו המקורים (חדרים) והן בחללים שאינם מקורים (חצרות) אך מוסתרים. לכן, אדריכלות זו נקראת לעיתים "אדריכלות הרעלה".

הכיפה העוצמתית נועדה להפגין כוח, הגיאומטריה החזרתית מקרינה חוזק אינסופי והחצרות הגדולות נועדו לבטא עוצמה. הרמטכ"ל הבא יאלץ להפגין עוצמה ויצירתיות ביחד עם צניעות ופיקחות, תכונות שרק חלקן מרכיבות את האדריכלות האסלאמית, שממנה נשאב מקור ההשראה לתכנון של ביתו של המועמד (עדיין) לרמטכלות.

צלילי תרבות החניון

 

הפלסטיות התת-קרקעית מעיקה וחורטת בזיכרונו של המבקר את הדיסונאנס הוויזואלי שמדגיש ומפאר את הרכב, מצמצם את האדם ומתקמץ בהשקעה בו.

 

הרחבה שבין היכל התרבות ומבנה תיאטרון הבימה, הידועה גם בשם "כיכר התזמורת", הפכה למרחב גיאומטרי מינימליסטי, פשוט, המעוצב באלמנטים בסיסיים ומגוון בצבעים אדמתיים. מתחתיה, חלל תת-קרקעי מלוקק ונוצץ. ההבדלים הללו משקפים את ההבדל האידיאולוגי שראו בדמיונם  מעצבי המקום. ההבדל שבין היכל כלי-הרכב החפור במעמקי הקרקע לבין רחבת היכל התרבות שנועדה להיות נקודת ציון אורבאנית הוא מוחשי וברור לכל אדם. הגישה הזאת ממחישה לכל את ההבדל בין הגישה התומכת בהולכי הרגל לעומת זו שמקדשת את תרבות הרכב בהיכל ההיכלים, החניון.      

 

 

 

                  

הטיפול העדין והמלטף ברכבים החונים על בטון מצופה בחומרים היי-טקיים כהים ומבריקים, השלטים הצבעוניים, הסימונים בצבעים זוהרים ובפונטים ייחודיים, מבדיל בין היחס העודף לרכב והיחס החסר לאדם הצועד ברחבה שמעל למחסן המכוניות הזה. 

בשדרות רוטשילד הורידו את הגבעה שהייתה קיימת בקצה השדרה ובכך יצרו המשך טבעי לרחבה. למרות זאת, המעבר מהשדרה לכיכר מסורבל ואינו ידידותי להולך הרגל ולרוכב האופניים. בהמשך, ברחבה או בכיכר שמעל לחניון הרב-מפלסי והנוצץ יש קטעים זכוכיתיים שמאפשרים הכנסת אור לחניון ביום, ובשעות הלילה, תאורת החניון פורצת החוצה. הכיכר מעוטרת בצמחייה בתולית, צמחי חולות, עצי שקד ברושים ועץ שקמה, כולם ממוקמים בגיאומטריה ישרה וברורה. פסל שלושת העיגולים, ה"התרוממות" של מנשה קדישמן, הוחזר למקומו. 

מהצד הצפוני נוצר קשר טבעי וישיר מהכיכר לגן יעקוב המחודש. הציר בין שדרות רוטשילד, הכיכר, שדרות ח"ן ובן ציון ברור יותר וזורם בחופשיות.

ברחבה הפתוחה והגדולה יש חוויה קטנה, אריחים בצבעים אדמתיים ופסים שנבנו מאריחים עבים, מכוונים את הולכי הרגל שצועדים מהשקע האדמתי שברחבה לעבר הבריכה הרדודה והשטוחה ומשם בחזרה לספסלי אבן קרים. לחניון יש מספר כניסות להולכי רגל, הן למעשה השיא שבכיכר ובראשן כניסה אחת ראשית וגרנדיוזית.

הכניסה הראשית לחניון אינה מביישת כניסה לקתדראלה קדושה ודומיננטית שמכילה מכוניות. החומרים בגימור עשיר מבריק, המדרגות היורדות השחורות, (בניגוד לאלו העולות בקתדראלות המיתולוגיות), המדרגות האוטומטיות הנעות (דרגנועים), הזכוכית והגימור הבוהק, מציגים כניסה "אלוהית" למקדש הרכב.

המרחב הציבורי התת-קרקעי, חניון ארבעת המפלסים המלוטשים שתוכננו לאחסן מאות כלי רכב, מבייש את המרחב הציבורי העילי. משאבים רבים הושקעו בחניון המלוטש הזה, היחס בין ההשקעה לרכב לבין ההשקעה באדם, מאכזבת וגורם לאדם לחשוב לאן זורם כספו.

מקדש תרבות הרכב תוכנן בצורה שנועדה להזמין ולהשאיר רושם חזק על בעלי הרכב, הרבה יותר מאשר הרחבה שנועדה להרשים את הולכי הרגל. אסתטיקת החניון עשירה ומושקעת הרבה יותר מאשר האסתטיקה שנועדה להולך הרגל שקיבל בסך הכול גג עם שקעים מעל לחניון. 

למרות מיקומו הפיזי הנחות של החניון התת קרקעי, הוא נישא למרומים על ידי המתכננים ומקבל חשיבות יתר הגוברת בקלילות על מקומו של האדם במשוואה הזאת. הפלסטיות התת-קרקעית מעיקה וחורטת בזיכרונו של המבקר את הדיסונאנס הוויזואלי שמדגיש ומפאר את הרכב, מצמצם את האדם ומתקמץ בהשקעה בו.

צילומים: יוסי מטלון